Skip to content

עקרונות ה"על" בחשבונאות

13/02/2010

עקרונות ה"על" בחשבונאות

דיויד שוגרמן David Sugarman

מתוך סיכומי הרצאות


  1. עקרון ההכרה בהכנסה – מתי בדיוק מותר לישות משפטית להכיר בהכנסה, מכלול הכללים אשר קיומם יאפשר לגוף המדווח להכיר בהכנסות מפעילותו. כללים אלו יכולים להשתנות בין חברה וחברה, בהתאם לסביבה העסקית בה החברה פועלת.
  2. עקרון ההקבלה – הכרה בהוצאות (כל ההוצאות הקשורות להכנסה) כנגד הכנסות מאותה שנה.
  3. עקרון העסק החי – הדיווח החשבונאי מתבסס על ההנחה שהחברה תמשיך לפעול, אחרת ישונו כללי הדיווח.
  4. עקרון העלות ההיסטורית – עקרון ותיק המוחלף בהדרגה.
  5. עקרון הניטרליות- בניית כללי מדידה חשבונאית אובייקטיביים ככל שניתן. רו"ח חוששים שההנהלה מנסה להטות את הדוחות הכספיים לפי רצונה ולכן הם מעוניינים בסטנדרטיזציה. זה עלול ליצור עיוותים משום שסטנדרטים לא יכולים להתאים לכל סיטואציה.
  6. עקרון השמרנות- נדרשת זהירות יתר שלא לתמחר בתמחור יתר נכסים והכנסות, ושלא לתמחר בתמחור חסר התחייבויות והוצאות. לרוב רו"ח מבצעים הטייה מכוונת ומתארים תיאור פסימי של מצב העסק – וזה אסור.

מוסכמות בחשבונאות

  1. גילוי נאות – יש לכלול את כל המידע הרלוונטי לקבלת החלטות כלכליות. בפועל, חברות רבות משתדלות להימנע מהצגת מידע רלוונטי בדוחות הכספיים, כדי לא לחשוף בפני המתחרים אינפורמציה המעידה על שווי החברה.
  2. מהימנות – יש למנוע הטעיות וטעויות מהותיות, לדווח דיווחים מלאים אשר משקפים את המצב הכלכלי האמיתי. רו"ח אכן משתדלים להימנע מהטעיות, אך אין התחייבות שהדוחות הכספיים חפים מטעויות. החשוב הוא שלא יהיה מדובר בטעויות מהותיות. כמו-כן, דיווחים מלאים זה נושא בעייתי, ובפרקטיקה הרבה דיווחים חסרים.
  3. מהותיות – ככל שפרט מהותי יותר- כך הדיווח החשבונאי לגביו יהיה רב יותר. לכן רבה חשיבותם של הביאורים. כאשר מדובר בפרט מהותי ורלוונטי לצורך הערכת השווי של החברה, הוא תמיד ילווה בביאור.
  4. השוואתיות – יש לוודא יכולת השוואתיות בין תקופות שונות ובין ישויות בעלות אופי דומה. יכולת ההשוואה היא קריטית עבור מעריכי השווי – שכן חשוב להשוות בין תקופות שונות באותה חברה ו/או בין חברות הפועלות באותו ענף. ההשוואתיות בעייתית כאשר נעשים סיווגים שונים או סיווגים מחדש לסעיפים שונים בדוחות (אז לרוב נדרשים לבצע תיקונים אחורנית גם לנתונים שפורסמו בדוחות השנה הקודמת).

כללי חשבונאות מקובלים

כללי החשבונאות המקובלים הינם מכלול של כללים מהמקורות הבאים (על פי ההיררכיה הבאה):

  1. חקיקה – בעיקר מכוח חוקי ני"ע ותקנותיהם (רשות נ"ע בישראל וה- SEC בארה"ב לדוגמה). בעבר היה נתק בין מוסדות החקיקה (רשות ני"ע) וגופי התקינה של רו"ח. הצורך בהאחדת הכללים הוביל להקמת המוסד לתקינה חשבונאית (המורכב מאנשי רשות ני"ע, לשכת רו"ח והאקדמיה).
  2. תקינה חשבונאית מקומית – המוסד לתקינה חשבונאית בישראל מפרסם תקנים (Standards) ובעבר לשכת רו"ח פרסמה גילויי דעת (Opinions).
  3. תקינה חשבונאית בינלאומית – IFRS – תקינה הגוברת על התקינה האמריקאית. למקור זה פונים כאשר לא מוצאים תשובה בחקיקה ובתקינה החשבונאית המקומית. כללי ה-IAS מפורסמים ע"י ה-IASB (International Accounting Standards Board).
  4. תקינה חשבונאית זרה (בעיקר ארה"ב) – FASB (Federal Accounting Standards Board).
  5. פרקטיקה מקובלת

כללי חשבונאות מקובלים

ביולי 2006 פרסם המוסד לתקינה חשבונאית בישראל את תקן 29 בדבר אימוץ כללי הדיווח הבינלאומיים. על פי התקן, חברות יכולות לדווח על פי הכללים הבינלאומיים החל ממועד פרסום התקן, ומחויבות לאמץ את מכלול הכללים החל מ-1/1/2008. לגבי ישראל, המעבר אינו כה דרמטי שכן הכללים בישראל דומים לתקנים הבינ"ל, ובייחוד אלו שפורסמו ב-3 השנים האחרונות.

יוצאות דופן: חברות המדווחות לפי כללי ה-FASB, וכפופות לתקנות ני"ע (דוחות תקופתיים ומיידיים של תאגיד חוץ).

בכך מצטרפת ישראל לרשימה של כ-100 מדינות אשר בחרו לבצע סטנדרטיזציה של הכללים החשבונאיים (מלבד ארה"ב ויפן).

מועד ההכרה בהכנסה

מתי תדווח החברה על עסקה?

משפטית: במועד החתימה.

חשבונאית: כאשר מבחינה כלכלית הנכס הועבר.

בדר"כ מדובר במועד מסירת המוצר, אלא אם כן קרוב לוודאי (מעל 50%) שהנכס יימכר מיד בתום ייצורו (ואז מדובר במועד סיום ייצור המוצר). עדיין, אם יש חשש שהתמורה לא תשולם עד אותו מועד, יש להתחשב במועד קבלת התשלום בפועל.

מועד ההכרה בהוצאה

כאמור כלל חשוב- עיקרון ההקבלה- יש להכיר בהוצאה במקביל להכרה בהכנסה, לא לפני ולא אחרי!

לדוגמה: תשלום שכר דירה מראש לשנה ב- 30/6/06. בדיווח של תוצאות הפעילות לשנת 2006 תוכר רק מחצית מהיקף התשלום. רק החלק היחסי בשכר ששולם בגין 2006 יוכר כהוצאה – כל היתר יירשם בסעיף מאזני כנכס: "זכות לקבל שירותי דיור מראש".

דוגמה נוספת: שכר עבודה בגין חודש דצמבר 2006 אשר ישולם רק ב- 10/1/07 יוכר במלואו כהוצאה שהוצאה במהלך שנת 2006 (כל הוצאות השכר של דצמבר יוכרו בדוח בתוספת חוב לתשלום לעובדים).

במאזן ליום 31/12/06 יופיעו:

  • נכס בשם: "שכר דירה מראש" (סכום שנותר לזכותנו)
  • התחייבות בשם: "הוצאות שכר לשלם" (חוב לתשלום לעובדים)

שערוך רכוש קבוע

דיברנו בשיעור הקודם על כך שלפי הכלל החדש ניתן גם לשערך רכוש קבוע. למשל, כאשר רוצים להציג בדוחות הכספיים את הרכוש הקבוע בערכים כלכליים, היינו שווי הוגן, ניתן לעשות זאת, החל מספט' 2006, באמצעות הערכת שמאי, וזאת במקום העלות המופחתת. הדאון סייד, אם מתחילים בטכניקה, יש להמשיך לעבוד לפיה.

נדל"ן להשקעה (IAS 40)

כשנכס נדל"ן נרכש למטרת השקעה שאיננה חלק אינטגרלי מהפעילות העסקית (בשונה מנכסי נדל"ן של קבלנים) מנתקים אותם מהערכת השווי הכללית. זהו נכס עודף. החשבונאות הבינה שיש לאנליסטים צורך לקבוע את השווי האמיתי של הנכסים הללו. אחד מהנכסים הבולטים מסוג זה הוא הנדל"ן להשקעה. נכסי נדל"ן שהם נכס עודף חייבים בשערוך, ובשונה מבעבר זה לא נתון לבחירת החברה. כמו-כן, מבחינה רישומית חובה לפצלם מיתר נכסי הנדל"ן והרכוש הקבוע. מבחינת אופן הצגת הנתונים בדוחות: החברה יכולה לבחור שלא להציג את השווי ההוגן במאזן, אך תצטרך להציג את השווי ההוגן בביאור (שמאי יש לשכור בכל מקרה).

נכסים קבועים המיועדים למכירה ופעילויות מופסקות (IFRS 5)

כאשר החלטת הנהלה קובעת שנכס יימכר לא ניתן להתייחס אליו עוד כאל נכס חי, שיניב תזרימים עתידיים וכו'. החשבונאות בנקודה זו משנה את דרך ההתייחסות ובמקום להכיר בפחת כהוצאה נגד ההכנסה שהנכס ייצר בהמשך, החשבונאות מודעת לתכלית החדשה של הנכס – והיא להימכר.

ברגע ההחלטה מבצעים בדיקה:

א.      העלות המופחתת של הנכס לעומת המחיר שלהערכתנו ניתן יהיה למכור אותו בשוק, קרי המחיר המיועד למימוש. אם הוא נמוך מהעלות המופחתת יש להפחיתו מיד (אם הוא גבוה יותר משאירים אותו בגובה העלות המופחתת). זכרו: ברכוש קבוע רגיל לא מבצעים את התהליך הנ"ל  של בדיקת שווי המימוש ברגע נתון.

ב.      מאותה נק' ואילך מפסיקים להפחית את הנכס[1].

כשיש מגזר פעילות שלם שנפסק, מנתקים מהדוחות הכספיים את כל חבילת הנכסים הנמצאת באותו מגזר ומוציאים אותה מתוך דוח רווח והפסד (לתחתית הדוח בשורה אחת). עד לביצוע עסקת המכירה בפועל מגזר הפעילות יוצג בנפרד בתור הרווח כתוצאה מאותה פעילות נפסקת. למעריך השווי חשוב שהנכסים הללו יוצגו בנפרד, כדי שלא יטעה ויחזה תזרימי מזומנים שבהם החברה לא תעמוד.

חכירה (IAS 17)

תחום משיק לשערוך של רכוש קבוע. כשחברה מחליטה לרכוש נכס מסוים בהלוואה, הוא מתווסף לנכסים ובהתאם גדל גם צד ההתחייבויות. כשהחברה לוקחת מינוף יתר ומתחילה להיות יותר מסוכנת (וצג ההתחייבויות גדל), החשש של האנליסטים הוא מסיכויי ההגעה לחדלות פירעון. לכן חברות ניסו למצוא דרך לעקוף את הצגת הרכישות הללו במאזן ע"י כך שיקבלו 'מימון חוץ מאזני' וזאת באמצעות שכירת נכסים (שלא יוצגו במאזן כלל). ההוצאה היחידה שתירשם תהיה הוצאת שכירות[2] בדוח רווח והפסד. השאלה היא האם מדובר באמת בעסקת שכירות (חכירה תפעולית) או במסווה של רכישת נכס (חכירה הונית). כללי החשבונאות מגדירים מתי נכפה על החברה, למרות שיש הסכם ליסינג, להציג זאת כנכס נרכש.

האינדיקציות: אם שוכרים נכס למשך כל חיי הנכס, בדר"כ נסווג זאת כחכירה הונית, או אם ישנה אופציה לרכוש את הנכס במחיר הזדמנות בסוף חוזה השכירות.

כשמדובר בחכירה הונית החשבונאות מחייבת את השוכר להציג במאזן את שווי הנכס והערך הנוכחי של כל ההתחייבויות שיש לשלם לחברת הליסינג. זה מצמצם את התמריץ של בחירת הליסינג למטרה החשבונאית שהזכרנו לעיל. אגב, גם בחכירה תפעולית מעוניין מעריך השווי לדעת מהו זרם המזומנים שהתחייבה אליו החברה ולפי הכללים יש לפרט בביאורים את כל זרמי המזומנים הצפויים מהחוזה.

הערכת נכסים בלתי מוחשיים[3]

ישנה בעיה להעריך את השווי האמיתי של נכס בלתי מוחשי. כל מעריך שווי יכול לתת הערכה אחרת.

הכללים לפיהם יש לפעול:

א.      לברר האם יש לנכס הבלתי מוחשי שווי והאם יפיק תועלת עתידית.

ב.      גובה הערכת השווי ישקף לכל היותר את עלותו, ולא מעבר לכך.

ג.        נבצע הערכה רק אם אפשר לנתק אותו מיתר הפעילויות ולהעריכו באופן נפרד.

ד.      נכס בלתי מוחשי בעל אורך חיים מוגדר – יש להפחית את ערכו בהתאם לאורך התקופה.

ה.      נכס בלתי מוחשי שאין לו אורך חיים מוגדר – לא יופחת אלא ייבחן על בסיס תקופתי לירידת ערך (כדוגמת קוקה קולה). הוא יישאר במאזן כמות שהוא, עד שיתבהר לנו שהערך שלו בפועל נמוך יותר.

הערכת מוניטין

הפרש מקורי – תשלום בגין רכישת חברה בת או חברה כלולה מעבר לערך החשבונאי של נכסיה. את ההפרש המקורי ניתן לפצל ל-

  1. הפרש מקורי מיוחס – הניתן לשיוך לנכסים ספציפיים (מוחשיים ולא מוחשיים).
  2. הפרש מקורי בלתי מיוחס- מוגדר חשבונאית כ"מוניטין".

למשל, כאשר רוכשים חברה בת ומשלמים עבורה בסה"כ 5000 בעוד סך הנכסים של הבת הוא 4000, נותר הפרש (1000) שלא ניתן לייחס לנכס ספציפי אלא למכלול העסקים שנרכש, וזהו בעצם המוניטין (אותו הפרש שלא ניתן לייחס לנכס ספציפי). יכולים להיות מקרים שבהם שילמנו על נכס מסוים של הבת 300, בעוד במאזן של הבת רשום ששווי הנכס 100. במקרה כזה את ההפרש (200) אנו מסוגלים לייחס לאותו נכס ספציפי שרכשנו, ועל כן זהו הפרש מיוחס.

במילים אחרות, המוניטין בחשבונאות הוא ההפרש בין מה ששילמנו לבין סכום כל הנכסים פחות כל ההתחייבויות במאזן של החברה הבת[4]זכרו: המוניטין של חברה לעולם לא יירשם בדוחות הכספיים שלה, אלא רק עסקת רכישה תבהיר לנו מהו המוניטין שלה (למשל, במסגרת המאזן של החברה האם).

החל מיולי 2003, מס הכנסה קלט את הכללים האמריקאיים שאפשרו להכיר בהפחתות מוניטין לצרכי מס, 10% לשנה. עד אז לא השתלם לקנות את האישיות המשפטית כשהמוניטין איננו בר הפחתה, אלא רק ביום שבו נמכור את החברה.זכרו: אם ההפרש מיוחס לרכוש קבוע, גם אז ניתן להפחיתו (לאורך 5 שנים). החשש הוא שאם נצמיד את המוניטין לנכס שאינו בר הפחתה, לא ניתן יהיה להפחיתו.

בלי קשר למס, החשבונאות היתה מוטרדת מכללי המוניטין. החל ממרץ 2006, נאסר להפחית את המוניטין לצרכי חשבונאות (למעט נכסים שנקנו קודם לכן) ונדרשת בחינת ירידת ערך תקופתית[5].

הערכת ערך מחקר ופיתוח (IAS 38)

ההתייחסות החשבונאית לשני הרכיבים שונה. בכל מקרה קשה לכמת את התועלת מהפעילות האנושית שמושקעת הן במחקר והן בפיתוח. לפי כללי החשבונאות אם לא ניתן לדעת שנוצרה באופן וודאי תועלת (משהו שניתן למכור וכו') אין להוון את עלויות המחקר והפיתוח לנכס, אלא להכיר בכל כהוצאה. אם מצליחים להוכיח שנוצר נכס, ניתן לשייך זאת לעלות הפקת הנכס.

למשל:אם קנינו פיתוח מו"פ מצד ג' – אזי יש מחיר, יש אינדיקציה אובייקטיבית לשווי המו"פ. ניתן להעריך כנכס. אם יש אינדיקציות אחרות לירידת ערך – ניתן לבצע הערכה.

הכללים המצטברים של התקן הבינ"ל:

  1. שלב המחקר – לא יוכר לעולם
  2. היתכנות טכנולוגית לסיום הפיתוח
  3. אינדיקציות להזמנות
  4. וודאות לשימוש עצמי
  5. יתרונות כלכליים
  6. מקורות פיננסיים שיאפשרו להמשיך
  7. יכולת לכמת בצורה מהימנה את עלות המשך הפיתוח

זכרו: רק מאותה נק' ואילך, ולא רטרואקטיבית, העלויות שייווצרו בגין המשך הפיתוח ייחשבו כנכס ולא כעלויות שיוכרו כהוצאה.

*תחת כללי ה-GAAP האמריקאים, אין להוון בשום מקרה הוצאות מו"פ, למעט פיתוח תוכנות ואתרי אינטרנט.

דוגמא:

חברה א' קנתה את חברה ב' תמורת 10 מליון.

הון עצמי חברת הבת – 3 מליון.

השווי הכלכלי של הנכסים המוחשיים – 5 מליון.

לחברה ב' – יש צבר הזמנות בגובה 3 מליון (רווח צפוי 1 מליון: לרוכש).

לחברה ב' – יש חוזה רב שנתי עם לקוח, ללא צבר הזמנות (ערכו הכלכלי 2 מליון: לרוכש).

כיצד נעריך את החברה לצורך הרישום במאזן של חברת האם? כיצד נרשום את עסקת הרכישה? מהו ערך הנכסים הלא מוחשיים ומהו ערך המוניטין בעסקה?

צבר ההזמנות – זהו משהו ששילמו עבורו כסף, שהרי חברה א' שילמה 10 מליון תמורת חברה ב' ביודעה על ההזמנות הקיימות. לכן אפשר לייחסו לנכס לא מוחשי בערך 1 מליון.

חוזה התקשרות – נכס בלתי מוחשי בערך 2 מליון, כי ניתן לנתקו מסך נכסי החברה.

כלומר:

5 מליון = נכסים מוחשיים.

3 מליון (2+1) = נכסים בלתי מוחשיים.

2 מליון = מוניטין.

מכשירים פיננסיים[6]

נושא שעבר רפורמה גדולה בתקינה החשבונאית.

חוזה שמביא לגידול בנכס פיננסי אצל ישות אחת ובהתחייבות פיננסית בישות אחרת.

הקושי התעורר במכשירים פיננסיים מסובכים כגון: אופציות, חוזים עתידיים, חוזי swap וכו'.

תקן 22 מ-2005 מחייב הגדרת כל מכשיר פיננסי כאחד משניים:

א.      התחייבות או נכס פיננסי

ב.       מכשיר הוני

כשחברה מנפיקה אג"ח להמרה – האם מדובר במניות או באג"ח. עד לפני מספר שנים העריכו מהי הסבירות למימוש למניות, האם זה בתוך הכסף וכו'. היום יש להעריך את שווי האג"ח להמרה בעת ההנפקה. אג"ח רגילה מעריכים כערך נוכחי של זרמי המזומנים שהיא מניבה (קופונים + קרן). משלמים יותר בגין אג"ח להמרה בשל זכות ההמרה (=אופציה שהולבשה על האג"ח). מרכיב האופציה יוערך בנפרד, ואליו נתייחס כמכשיר הוני (חלק מההון העצמי של החברה). לאג"ח נתייחס כאל אג"ח רגיל, מימוש הלוואה.

היום מפרידים בין נכסים והתחייבויות פיננסיות, אלא אם כן יש זכות משפטית לקיזוז (נניח, בין חשבונות).

שיטות ההערכה:

  1. עלות – בעיקר לגבי מכשירים לא סחירים.
  2. עלות מופחתת – בעיקר לגבי הלוואות לטווח ארוך ואג"ח לא סחיר (משערכים את ההלוואה לפי לוח הסילוקין ולא לפי השווי הכלכלי).
  3. שווי הוגן – כל השאר.

בכל מקרה שבו נבחרה שיטת הערכה שאינה לפי שווי הוגן, בביאורים קמה חובה לשערך את השווי של הנכסים וההתחייבויות הפיננסיות לערכם ההוגן.


[1] אם הנכס לא נמכר במשך זמן רב יבוצע עדכון בהמשך, כי ככל הנראה לא העריכו נכונה את שוויו הכלכלי.

[2] במקום הוצאת פחת ומימון שהיתה נרשמת לגבי נכס שנרכש.

[3] פטנטים ונכסים בלתי מוחשיים שלא נספרים ע"י החשבונאות יכולים להוביל לפער בין מה שכתוב במאזן לבין השווי הכלכלי (כדוגמת גוגל). בחברות צמיחה (growth firms) החשבונאות "מפספסת" ואילו בחברות ערך (value firms) החשבונאות נותנת אומדן די מדויק.

[4] הון עצמי, 4000, תשלום 5000, הפער הוא המוניטין שיופיע בדוח האם – 1000.

[5] בבדיקה התקופתית בודקים האם המוניטין שמר על שוויו (החישוב מורכב). אם שווי האישיות המשפטית ירד, אזי כל ירידה בערך תוכל להיות מיוחסת לירידת ערך המוניטין, ואז יהיה מותר להפחית לפי כללי החשבונאות בבת אחת.

[6] בביאור מס' 1 בדוחות כתובים כל הכללים החשבונאיים שהחברה מיישמת לגבי כל סוג נכס.

הערכת מלאי

חברה מסחרית ביצעה 2 רכישות מלאי (לשיווק):

100 יח' במחיר 9 ₪ ליח'

250 יח' במחיר 10 ₪ ליח'

מה יופיע בדוחות הכספיים של החברה לאחר הרכישה (ובטרם המכירה)? –

  1. בדוח רווח והפסד – האם נראה הוצאה? לא. משום שבדוחות רווח והפסד מופיעה רק עלות המכר. כאן במצב טרום-המכירה לא נראה דבר.
  2. במאזן – תופיע העלות כנכס תחת "מלאי". גובה המלאי במאזן הוא 3,400. אם מחיר המכירה של המלאי גבוה מ- 10 ₪, סך העלות: 9*100+10*250=3400. כלומר, למרות שאנו כבר יודעים שהמחיר (לפי העסקה המאוחרת) עלה ל-10 – לא ניתן לשערך את יחידות המלאי בעסקה של ה-9 לפי שווי 10. הכלל הוא מחיר עלות או מחיר השוק הנמוך מבין השניים. אם מחיר המכירה של המלאי יהיה נמוך מ-9, רק אז נהיה חייבים להוריד את המחיר.

המשך הדוגמא:

החברה מכרה 50 יח' במחיר 20 ₪ ליח'.

ההכנסות = 1000 ₪.

עלות המכר = ?

———————–

ישנן מספר שיטות מקובלות:

1)       FIFO – First In First Out: 50 יח' * 9 ₪ = 450 (מתוך היחידות שנרכשו ברכישה הראשונה)

2)       LIFO – Last In First Out: 50 יח' * 10 ₪ = 500 (מתוך היחידות שנרכשו ברכישה האחרונה)

3)       שיטת הממוצע הנע/המשוקלל = 485

לפי האפשרות הראשונה סעיף המלאי במאזן יופיע כ-

250*10 + 50*9 = 2950

ולפי האפשרות השנייה –

100*9 + 200*10 = 2900

גם במאזן וגם בדוח רווח והפסד יהיו הבדלים בין השיטות.

השיטה השלישית, שיטת הממוצע המשוקלל, מתייחסת למלאי באופן יחסי.

בארה"ב מרבית החברות פועלות לפי LIFO משיקולי מס[1].

זכרו: שימוש בשיטה שונה מביאה לרווח חשבונאי שונה

מה יותר נכון מבחינה כלכלית?

יש חברות שמגזר הפעילות העסקית שלהן מצדיק את השימוש באחת השיטות על פני האחרת. אך גם אם נניח שמדובר באותו מוצר, בשיטת ה-LIFO הרווח הוא יותר נכון, משום שמתייחסים לעלות המכר, המחיר העדכני של המוצר. ה-FIFO מתחשב בעליות ערך שנובעות בעיקר בשל הפערים בין תקופות הרכישה. במילים אחרות, ה-FIFO מעדכן את המלאי, מבחינת עסקאות אחרונות שבוצעו, אך מוביל לרווח נמוך יותר.

עם זאת, בחישוב הרווחים לאורך תקופות ממושכות נראה שהפערים בין שתי השיטות מצטמצמים. החשיבות היא לגבי תזמון הרווח, כאשר בוחנים כל תקופה בנפרד. אגב, מרגע שחברה בוחרת באחת השיטות, עליה להמשיך באותה שיטה וקשה מאוד להחליף אותה בהמשך.

שווי המלאי בחברה יצרנית

מלאי כולל לא רק את חומרי הגלם, אלא את כל העלויות ש'השתתפו' ביצירת המלאי. למשל, עבודה, חשמל, פחת מכונות וכו'. בדוח רווח והפסד לא נראה את ההוצאות בגין המלאי, רק בעת מכירת המלאי.

עתודות

עתודה = חבות שתתבצע בעתיד אך לא יודעים מתי וכמה נצטרך לשלם. יש לייצר עתודה בדוחות הכספיים אם ורק אם:

א.      קיימת התחייבות נוכחית בגין אירוע היסטורי – לא תקף לגבי אירועים ספקולטיביים בעתיד.

ב.      ישנו סיכוי סביר שהחברות תוסדר בעתיד כנגד תשלום.

ג.        ניתן לכמת את החבות באופן מהימן

אלו תנאים כלליים החלים לגבי כל סוגי העתודות האפשריים (תיקונים, חופשה, פיצויים וכו').

אם לא כל התנאים הנ"ל מתקיימים, מדובר ב"התחייבות תלויה", המחייבת גילוי בביאורים בלבד[2] (אלא אם כן מדובר בהתחייבות שסיכוייה להתקיים קלושים במיוחד).

נכס תלוי (בניגוד להתחייבות) לעולם לא יכומת במאזן, והחברה יכולה לבחור להציג זאת בביאורים.

דוגמאות:

הפרשות לעתודה לפיצויים

לגבי כל עובד נעשה חישוב של מספר השנים שעבד כפול המשכורת האחרונה הצפויה לפני יציאתו לפרישה, וזוהי הרזרבה שיש לרשום בגין פיצויי הפיטורין הצפויים. ייתכן מאוד שהחברה הפרישה כבר סכומים שמקטינים את החבות הזו (בניכוי היעודה לפיצויי פיטורין, הפרשה פיזית שהחברה כבר ביצעה). כמו-כן, אם הרזרבה גדולה יותר מהעתודה, יהיה נכס עודף.

ההיגיון: בשנים שייצרנו הכנסות, רוצים להכיר בהוצאות שכר שלא שולמו בפועל, אך בבוא היום נצטרך לשלם בגינן. בשנה מסוימת הרווחיות נמדדת גם לעומת ההוצאות שתהיינה מיוחסות לאותה שנה ("העמסת הוצאות השכר הנלוות").

הבעיה היא בעסק חי – אז העתודה אף פעם לא נגמרת. אם למשל אחד העובדים פוטר בשנה X, הרי באותה שנה מייצרים רזרבות נוספות בגין העובדים שכן נותרו בחברה. העתודות לאורך השנים עולות ולא יורדות חזרה. אף פעם לא מנצלים את העתודה עד תום (רק במצבים שבהם החברה מאבדת עובדים בצורה דרסטית). לכן מרבית מעריכי השווי כלל לא מתחשבים בסעיף זה כסוג של התחייבות, כי זו התחייבות שאף פעם לא תשולם. אין לסעיף הזה השפעה על חברות שאינן חדלות פרעון.

הפרשות לעתודה לחופשה

עתודה שיוצרים בגין עובדים שלא ניצלו את מלוא ימי החופשה וזכאים לגלגל את יתרת החופשה לשנים קדימה. בעצם נוצרה לעובד זכות לא לעבוד ולקבל שכר – אלו הוצאות שכר שטרם שולמו, אך הן נצברו בגין עבודתו השנה. לכן רוצים להקביל בין ההכנסות וההוצאות בגין אותה שנה. זו הוצאה של אותה שנה ולכן תופיע בדוח רווח והפסד במסגרת הוצאות השכר. במאזן זה יופיע כחוב "הפרשה לעתודה לחופשה".

בעצם כל שכר שטרם שולם מכירים בו כהוצאת שכר בדוח רווח והפסד, אך משום שלא שולם במזומן, רושמים התחייבות בגין אותו סעיף הוצאה.

הפרשות לתביעות תלויות

תקן 10 (2001) – עו"ד מעריכים את היקף החבות הצפוי לפי סיכויי הצלחת התביעה התלויה והעומדת. על חוות דעת זו מסתמך הרו"ח ואין לו אחריות.

  • "יותר סביר מאשר לא"- יש לבצע הפרשה בדוחות
  • סבירות "נמוכה"- יש להפנות לביאורים
  • סבירות "קלושה"- אין להתייחס כלל

נדרשת הערכה כמותית של היקף העלות הצפויה

הבעיה המתעוררת היא שהפרשה בדוחות עלולה להיחשב כהודאה של החברה בחבות. פתרון מסוים הוא טשטוש – אם יש לחברה הרבה תביעות, לא ניתן לדעת מקריאת הדוחות בגין איזו תביעה ספציפית נרשמה ההפרשה. בסעיף המאזני ירשמו את הסכום הכולל, ובביאורים יספרו על כל התביעות, אך לא יהיה פירוט ספציפי שמשייך סכום לכל תביעה.

הפרשות/עתודה למיסים נדחים

הרווח החשבונאי לפני מסים והרווח לצרכי מס אינם זהים.

למשל:

  • מסלול פחת שונה
  • הפרשות לחובות מסופקים
  • הוצאות שאינן מוכרות לצרכי מס
  • הכנסות פטורות
  • הפסדים מעסק משנים קודמות

ניתן לפצל את ההפרשים לשתי קטגוריות:

  • הפרש קבוע
  • הפרש זמני – הנובע משוני בתזמון תשלום המס בלבד.

כאשר קיים הפרש זמני – חוקי החשבונאות מחייבים יצירת נכס/התחייבות כדי להקביל את ההכנסות להוצאות.

דוגמאות:

הפרש קבוע – מדובר בפער קיים שלעולם לא יתהפך:

הכנסות 1000

הוצאות 500 (מוכרות ע"י מס הכנסה)

הוצאות 100 (הוצאות לא מוכרות, אך שולמו)

בדוח רווח והפסד – הרווח לפני מס 400.

בדוח לצרכי מס – הרווח 500.

נניח ששיעור מס הכנסה הוא 30% – החברה תשלם 150. בדוח רווח והפסד מתוך רווח של 400 נפחית 150 הוצאות מס ונקבל רווח נקי 250. ההוצאה של ה-100 לא תהיה מוכרת גם בעתיד.

הפרש זמני – פער שיתהפך בעתיד:

מכונה נרכשה ב-1000

מס הכנסה מכיר בהוצאות פחת לשנתיים (500 בכל שנה)

הרווח לצרכי מס – 500

30% מס = 150

רווח נקי – 350

נניח שהחשבונאות מכירה בהוצאות פחת על פני 4 שנים. לכן, הוצאת הפחת בדוחות תהיה רק 250 והרווח (לפני מס) הוא 750.

נוצר פער של 250 ₪ בין הרווח החשבונאי לרווח לצרכי מס. הפער הזה יתהפך בעוד שנתיים, כאשר נצטרך לשלם מס על כל ההכנסה ולא יכירו לנו בפחת.

30% מה-750 (225) הוא הוצאת מס.

הפער בין 225 (הוצאת המס ברווח 750) לבין 150 (המס ששילמנו בפועל) = 75 הוא עתודה למיסים נדחים.

הסבר: כעבור שנתיים בדוח רווח והפסד יופיע 1000 פחות 250 (רווח לפני מס עדיין 750). מנק' המבט של מס הכנסה אין יותר הוצאות פחת, הרווח הוא 1000. נצטרך לשלם 300 מס (30%). הרווח לאחר מס = 700. בדוח רווח והפסד רשמנו רק 225 ולא 300, היות שיתרת ה-75 נלקחה מהעתודה שיצרנו לפני שנתיים. כביכול מתוך העתודה אנו משלמים את החלק החסר מתוך ה-300.


[1] בדוחות האמריקאיים, מחויבים בביאורים להציג כיצד המלאי היה נראה בשיטת ה-FIFO.

[2] הבהרה: בגוף המאזן תהיה אך ורק הפניה לביאורים, ללא תוכן.

צירופי עסקים

ישנם 4 סוגי אחזקות על פי החשבונאות:

א.      שליטה (50% או שליטה אפקטיבית)

ב.      שליטה משותפת

ג.        אחזקה מהותית (ללא שליטה)

ד.      אחזקה שאינה מהותית (כל היתר)

שליטה

כזכור: תוצאות של חברות באותה קבוצה (חברות בנות) מאוחדות במלואן עם תוצאות חברת האם.

דוגמא:

חברה א' מחליטה לרכוש 80% מחברה ב', ומעריכה את שוויה של החברה הנרכשת ב-300 (אף על פי שבמאזן שווי חברה ב' הוא 150).

אמא – דוח סולו

דוח האם – דוח סולו
מזומן 200 התחייבויות 500
רכוש קבוע 1000
החזקות בבת 240 הון עצמי 940

¯

מוניטין: 150

ברגע העסקה האם שילמה 300 (לחברה שההון החשבונאי/העצמי הוא 150). הבת (ששווה 300) מוחזקת ב-80%. לכן, התשלום של האם יהיה 240. המוניטין בחשבונאות הוא הפער, ההפרש שלא ניתן להסביר בצורה אחרת (השם הטוב של העסק המתורגם לערך מספרי).

דוח הבת
מזומן 100 התחייבויות 50
רכוש קבוע 100 הון עצמי 150

רו"ח צריכים לחבר את דוחות שתי החברות יחד, כאילו 100% מנכסיה והתחייבויותיה של הבת שייכים לאם (בדוח המאוחד). לכן למשל, הרכוש הקבוע כולל 100% רכוש קבוע של האם (1000 ו-100% של הבת (100). לבת יש שווי עודף בשל המוניטין (שכזכור, לא מופיע בדוחות של החברה הבת עצמה). כל ה-100% של המוניטין יירשם כנכס של החברה האם (כמו יתר הנכסים וההתחייבויות) כלומר עוד 150. אך מאחר שיש 20% זכויות למיעוט – נרשום 20% של הנכסים פחות ההתחייבויות תחת סעיף "זכויות המיעוט" בדוח המאוחד (60).

דוח מאוחד
מזומן 300 התחייבויות 550
רכוש קבוע 1100 זכויות מיעוט 60
מוניטין 150 הון עצמי 940
1550 1550

עד לאחרונה המיעוט נתפס כסוג של בעל חוב של הפירמה. היום זכויות המיעוט וההון העצמי מסווגים שניהם כסעיפים הוניים (קרי, זכויות המיעוט הן חלקו של המיעוט בסך ההון העצמי של הפירמה).

דוגמא – דוח VOLVO לשנת 2005 (במצגת)

הרווח הנקי מפוצל בדוח לשניים – רווח לבעלי המניות של חברת האם, ורווח לבעלי המניות מהמיעוט. כך גם לגבי ההתחייבויות – יש התייחסות ל-minority interest כחלק מההון העצמי של הפירמה.

אחזקה משותפת

במרבית המקרים מדובר בהחזקה משותפת, 50-50, של שתי חברות[1].

השיטה המקובלת היא איחוד יחסי (בשונה מאיחוד מלא שלעיל), כלומר – מתחשבים בחלק היחסי בכל הנכסים ובכל ההתחייבויות.

דוגמא:

בנתוני הדוגמא לעיל, שתי חברות רוכשות חברה שלישית באחזקה משותפת של 50-50.

דוח מאוחד
מזומן 250 התחייבויות 525
רכוש קבוע 1050 זכויות מיעוט אין
מוניטין 75 הון עצמי 850
1375 1375

הסבר: הדוח המאוחד של האם (המחזיקה בהחזקה משותפת) ושל הבת (המוחזקת) כולל 100% של מתוצאות החברה האם ו-50% מתוצאות החברה הבת. כך, ה-250 מייצג את ה-200 של האם ועוד 50 (מתוך 100) מזומן של הבת.

יש מדינות שבהן מקובל באחזקה משותפת להשתמש בשיטה שונה – שיטת האקוויטי.

אחזקה מהותית (ללא שליטה, בין 20% ל-50%) – שיטת ה-equity

לא מאחדים. מציגים אך ורק את הדוח סולו, אך מתחשבים ברווחי החברה הכלולה:

דוח האם – דוח סולו
מזומן 200 התחייבויות 500
רכוש קבוע 1000
החזקות בבת 60 [70] הון עצמי 760 [770]

בכל פעם שהבת מדווחת על רווח (וההון העצמי שלה גדל) גם הרווח של האם גדל. בדוח סולו נראה את רווחי הבת (היינו חלקה של האם ברווחי חברות מוחזקות) וזה משפיע גם על ההון העצמי של האם.

נניח שחברה א' מחזיקה ב-20% מחברה ב'.

נניח שהבת דיווחה על רווח של 50 (כלומר, בנתוני הדוגמא הראשונה, ההון עצמי עלה מ-150 ל-200. המזומן עלה מ-100 ל-150). 20% מההון 200 (40), ו-20% במוניטין (30) = סה"כ החזקה בבת (70). ההון העצמי בדוח סולו יהיה כעת 770. בעצם, כל פעם שהבת מרוויחה האם מצרפת את חלקה ברווחי הבת לדוח סולו.

מה קורה כאשר חברת הבת (המוחזקת ב-20%) מחליטה כעת לחלק את הרווח של ה-50 כדיבידנד?

המזומן יורד ל-100, ההון העצמי שוב 150. ההחזקה בבת היא שוב 60, אבל במזומן נוסף לנו 10 (770). הפעולה של קבלת דיבידנד לא נתפסת כרווח נוסף לחברה האם, אלא מדובר במעבר של הרווח מהבת לאם (לא נוצר עוד כסף). ברגע שהבת דיווחה על הרווח, ראינו שהחברה האם התחשבה בחלק שלה ברווח. לאחר מכן, כשמחלקים דיבידנד – לא נוצר שוב רווח, אלא בוצעה העברה בלבד של סכום הדיבידנד לאם (ולכן סעיף ה"החזקות בבת" לא משתנה)[2].

ביטולים של עסקאות בין-חברות

החשבונאות מנסה למנוע מצבים של עסקאות בתוך הקבוצה שישפיעו על הדוחות (על הרווח, על המחזור ועל המאזן – אם למשל החברה האם מוכרת לבת סחורה, אזי בדוח האם תירשם הכנסה ובבת "עלות מכר"). כלומר, בדוחות הפנימיים של כל פירמה העסקאות מדווחות כרגיל, אולם בדוחות המאוחדים – ההכנסות ועלויות המכר שנעשו בתוך הקבוצה מבוטלות. בדוח רווח והפסד של הקבוצה רואים בעצם רק את העסקאות החיצוניות.

אחזקה לא מהותית

אחזקה שאינה מהותית במניות חברה אחרת תרשם לפי עלותה בד"כ, כאשר דיבידנד ממנה יוכר כהכנסה, בעוד שדיבידנדים מחברות המוחזקות באחזקה מהותית אינם מוכרים כהכנסה אלא כהפחתה משווי ההשקעה בהן.

למשל: אחזקה במניה סחירה ניתנת לשערוך לפי שווי שוק. אם המניה איננה סחירה – החשבונאות מתירה להציג את העלות (כמה ששילמנו עבור האחזקה). זכרו: רק ברגע המימוש של המניות יש צורך לדווח. לכן, אם מקבלים דיבידנד מהחברה בגין האחזקה – מכירים בו כהכנסה. לא מכירים ברווח, אך אם מחולק דיבידנד הוא מוכר כהכנסה.

סיכום:

קיימת נטייה בשנים האחרונות להעריך את הערך החשבונאי בקירוב לשוויו הכלכלי, אולם עקרונות השמרנות והאובייקטיביות עליהם מבוססת החשבונאות מונעים מעבר מובהק ל"חשבונאות כלכלית".

בעת ניתוח הדוחות הכספיים עלינו להיות מודעים לחסרונותיה של החשבונאות, ולא להסתמך יתר על המידה על תמחור ערכי הנכסים וההתחייבויות.

קיימים נכסים והתחייבויות אשר ערכם המאזני משקף טוב יותר את ערכם הכלכלי מאשר אחרים. ככל שנכס או התחייבות יהיו יותר – מוחשיים, עדכניים (נרכשו בזמן האחרון), מבוססי תנאי שוק (ני"ע סחירים, הלוואות בריבית משתנה וכו') – כך שוויים החשבונאי יתן אינדיקציה טובה יותר לגבי ערכם הכלכלי.

ניתוח דוחות כספיים

תוספות והערות

מהו שימוש נכון בדוחות הכספיים?

מטרת הניתוח הכספי

תלויה במי שקורא את הדוחות (הנהלה, בעלי מניות, משקיעים, ספקים וכו'). לכל משתמש מטרות משלו:

הנהלת החברה – מדידת ביצועים והשגת יעדים

בעלי המניות – פיקוח על ביצועי ההנהלה

ספקים, לקוחות ועובדים – יציבות החברה

ספקי אשראי, בנקים, בעלי חוב – מעוניינים בנזילות לצורך פירעון החוב במועדו

משקיעים פוטנציאלים ומעריכי שווי – בסיס למדידת ערך החברה

השלבים המרכזיים בניתוח הדוחות הם:

קריאת כל הדוחות בשלמותם (כולל ניסיון להתחקות אחר מידע "מוצנע" בשולי הדוחות).

ניתוח "טכני"

ניתוח הדוחות הכספיים ה"טכני" מחייב בחינה בשני מישורים:

  • מישור עיתי (רב תקופתי) – Time series – לבחינת מגמות תוך חברתיות. היינו, התייחסות השוואתית לנתונים משנים/מתקופות קודמות (שיטה נפוצה).
  • מישור רוחבי (מרובה חברות) – Cross sectional – לבחינת הבדלים בין חברתיים. היינו, השוואה לחברות דומות באותו ענף/בעלות אופי פעילות דומה וכו'[3].

בעיות נפוצות

ניתוח הדוחות בשני המישורים עלול להיתקל בבעיות הבאות-

  • טשטוש יכולת ההשוואה במישור העיתי – עקב שינויים חשבונאיים, שינויים סיווגיים ושינויים עסקיים. למשל, שינוי בשיטת הדיווח שמשפיע על הצגת הנתונים משנים קודמות; שינוי באופי הפעילות העסקית – חברה יבואנית שנהגה לרכוש סחורה מהיצרן ולמכור ללקוחות (רואים בדוחות הרבה הכנסות והוצאות) הפכה להיות מתווכת בין היצרן ללקוח תמורת עמלה (אז בדוחות אין עלויות מכר, ההכנסות קטנות ורק הרווח נשאר זהה בשורה התחתונה).
  • פערים גדולים בין חברות במישור הרוחבי – הבדלים חשבונאיים בסיווגים בין חברות שונות, ואופי ביצוע עסקים שונה.

לכאורה, מוסכמת ההשוואתיות הייתה אמורה למנוע בעיות אלו, אך כפי שכבר ציינו, חברות נוטות, לעיתים אף במזיד, להקטין את יכולת ההשוואתיות לחברות אחרות ולתקופות קודמות תוך שימוש בטכניקות חשבונאיות שונות.

הנחיות כלליות לניתוח נכון

  1. יש לאסוף נתונים מתוך הדוחות הכספיים ההיסטוריים של החברה, ולבדוק מגמות לאורך זמן.
  2. יש לאסוף נתונים מתוך דוחות של חברות "דומות", ולבדוק האם הדוחות הכספיים של החברה דומים או שונים לשל החברות האחרות בקבוצת ההתייחסות.
  3. יש להבין האם המגמות הרב תקופתיות ו/או הפערים מנתוני החברות ה"דומות" מעידים על בעיה או לא.
  4. זכרו: מדיניות חשבונאית שונה עשויה להביא להבדלים מהותיים בתוצאות הכספיות של חברות דומות. דוגמא: חברה שידוע בשוק שהיא מאוד רווחית מדווחת על רווח גולמי נמוך לעומת חברות אחרות בתחום. בבדיקה הסתבר שהחברה כוללת את עלות משטחי העץ שעליהם מובלת הסחורה שהיא קונה/מוכרת. באותו מקרה זה היה מכוון, שכן מסיבות מסוימות החברה היתה מעוניינת להציג רווחים נמוכים, אך כאמור כתוצאה מכך נוצר עיוות כאשר בוחנים מספר חברות באותו תחום. ראו גם הדוגמא לעיל לגבי מכר ישיר בהשוואה לתיווך.

ניתוח לצרכי הערכת שווי

מהו ההבדל בין נכס רגיל לנכס פיננסי?

נכס רגיל מייצר תועלת (סובייקטיבית). נכס פיננסי לא מייצר תועלת כלשהי הנובעת מעצם החזקתו, אלא התועלת נובעת ממה שניתן לעשות בכסף שהוא יניב. התועלת היא היכולת להשתמש בנכס הפיננסי לשם רכישת נכסים אחרים (כוח הקנייה). הערכת שווי של נכס פיננסי היא די פשוטה – כל מה שצריך לדעת הוא כמה כסף הנכס יניב ולהמירו לערך הנוכחי.

ניתוח דוח רווח והפסד

נשאלת השאלה מדוע צריך לבצע ניתוח של הדוחות הכספיים ההיסטוריים?

אמרנו שכאשר מעריכים נכס פיננסי יש למצוא מהו הערך הנוכחי של זרמי המזומנים, ולא מתחשבים בכלל בעבר. לכן לניתוח הדוחות ההיסטוריים תהיה משמעות רק אם יש להם קשר לניבוי העתיד. אנליסטים רבים אמנם מנסים לנחש מגמות עתידיות על סמך תוצאות הפעילות העסקית בעבר, אך רוב המחקרים מוכיחים שהם מושפעים יותר מדי מהעבר[4].

לצורך בניית תחזית תזרים המזומנים העתידית, בשיטה העקיפה, נעריך קודם כל את צד הנכסים של החברה (הפעילות העסקית) ולאחר מכן נחלק את השווי בין המחזיקים (כמה מתוך הפעילות העסקית שייך לבעלי החוב וכמה שייך לבעלי המניות). ההפרש הוא שווי המניות של הפירמה. כלומר, לא מחשבים ישירות את שווי המניות, אלא עוברים דרך שווי הביזנס. לשם כך עלינו להתחשב בכל סעיפי דוח רווח והפסד שקשורים לפעילות העסקית[5] כגון: מכירות, רווח גולמי ותפעולי, הוצאות המס, הוצאות הפחת וכד'.

כמו כן יש להעריך סעיפים המשפיעים על התזרימים שאינם כלולים בדוח רווח והפסד, כגון סעיפי ההשקעות ברכוש קבוע וההשקעות בהון חוזר (נכסים שוטפים פחות התחייבויות שוטפות) שבמאזן[6].

עקרונות נוספים:

1)       ניתן להסתמך על ההיסטוריה כאומדן ראשוני לעתיד.

2)       מקובל להניח כי "מה שהיה הוא שיהיה" (תבניות פעילות חוזרות על עצמן).

3)       אם הערכת השווי הינה ליום ביצוע מאזן החברה (יום החתך), הרי שנתוני חתך פיננסיים שונים ישמשו אותנו לצורך ביצוע השלבים האחרונים של הערכת השווי.

דוגמא מדה מרקר

חתך "רוחבי" של רווח גולמי, תפעולי ונקי של כל החברות בענף תעשיית המזון.

ניתן להבין די בקלות שההשוואה הזו לא תשמש אותנו לצורך הערכת שווי, שכן החברות ברשימה הן מאוד שונות (אסם, כרמית, ויליגר, טיבון-ויל וכו' אמנם שייכות כולן לענף המזון, אך אין כמעט דמיון בין המוצרים ותחומי הפעילות). ניתן לסכם ולומר שאין בארץ חברות שהן באמת דומות.

בדוגמא השנייה מופיע חתך "עיתי" המציג את שיעורי הצמיחה במכירות ל-4 רבעונים ולאורך 5 שנים, לגבי כל חברה בענף המזון.


[1] כשיש שלושה שותפים ניתן לומר ששניים מהם יכולים להימנות יחד כבעלי שליטה (על השלישי) ולכן בדר"כ הם לא יאוחדו באופן זה. ניתן לחשוב על מצב שבו לכל אחד מהשותפים יש זכות וטו, וההחזקות הן שוות, אך במרבית המקרים מדובר ב-50-50.

[2] לנושא הדוחות של חברה מוחזקת (ללא שליטה) יש חשיבות רבה, למשל כאשר חברה ציבורית נדרשת להציג את הדוחות המאוחדים הכוללים דוחות של חברה מוחזקת פרטית, כפי שקרה בפרשת ישקר-דסק"ש.

[3] בארץ שיטה זו פחות ישימה, היות שאין הרבה חברות "דומות". גם באותו ענף החברות שונות בצורה מהותית הן בגודלן והן בתחומי הייצור.

[4] כך, לגבי חברות שהצליחו לאורך זמן האנליסטים מניחים שהמגמה תישמר, אך ברוב המקרים דווקא המניה יורדת. המחקרים האמפיריים גילו שהאנליסטים נותנים תחזית אופטימית מדי בסיטואציה הזו (ולהיפך).

[5] בניגוד לפעילות המימונית. לא מתייחסים להוצאות ריבית וכו'.

[6] סיבה נוספת לניתוח המאזן – עוברים וקוראים סעיף סעיף וכך מוודאים שהתייחסנו לכל האלמנטים ולא החמצנו שום דבר, על מנת שלא לטעות בהערכת השווי.

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: