Skip to content

מקרו כלכלה

13/01/2010

מקרו כלכלה

מתוך ויקיפדיה www.wikipedia.org

דיויד שוגרמן David Sugarman

תוכן ענינים

  • כלכלה מודרנית – מונחים
  • מקרו-כלכלה
  • מוצא המקרו-כלכלה
  • גישות אנליטיות
  • האסכולות השונות
  • מטבע
  • מטבעות עתיקים
  • כסף – מונחים
  • סוגי עירויים
  • הכסף בראייה מקרוכלכלית
  • הקדמה
  • הבנקים המסחריים כיוצרי כסף במשק
  • עירויים
  • ערך הכסף
  • היצע הכסף
  • גורמים המשפיעים על היצע הכסף
  • עקומת ההיצע
  • הביקוש לכסף
  • עקומת הביקוש
  • שוק הכספים
  • שוק הכספים והשוק הריאלי
  • מהירות המחזור של הכסף
  • אינפלציה
  • אינפלציה בהיסטוריה
  • מדידת אינפלציה
  • גורמי האינפלציה
  • התאוריה המוניטרית
  • התאוריה האוסטרית
  • אינפלציית הלם-היצע
  • אינפלציה מובנית
  • השפעת האינפלציה על הכלכלה
  • אינפלציה נמוכה
  • היפר-אינפלציה
  • אינפלציה בישראל
  • דפלציה
  • השפעות הדפלציה
  • הגורמים לדפלציה
  • עצירת הדפלציה
  • דפלציה בישראל
  • כלכלה חופשית
  • מאזן תשלומים
  • סקירה כללית
  • היסטוריה
  • מאזן התשלומים של ישראל
  • מדד המחירים לצרכן
  • חישוב המדד
  • מדד המחירים לצרכן בישראל
  • סקר הוצאות משפחה
  • חישוב המדד בישראל
  • שימושים והשפעות
  • מיתון
  • מוניטריזם
  • עיקרי הכלכלה המוניטרית
  • מונטריסטים בולטים
  • בעולם
  • בישראל
  • התפתחות היסטורית
  • מדיניות פיסקלית
  • מונחים
  • שימוש במדיניות פיסקלית
  • ביקורת
  • חוב לאומי
  • עקומת פיליפס
  • שילוב עקומת פיליפס במודל הקיינסיאני
  • סטגפלציה והביקורת על עקומת פיליפס
  • עקומת פיליפס – תזוזה דו שלבית וחזרה לשיעור האבטלה הטבעי
  • עקומת פיליפס כיום
  • הפוליטיקה של העקומה
  • תוצר לאומי גולמי
  • תוצר מקומי גולמי
  • חישוב התמ"ג
  • השוואות חיצוניות
  • בעיות במדידות תמ"ג
  • בעיות דיוק במדידה
  • בעיות עקרוניות
  • בעיות מוסריות בשימוש בתמ"ג
  • כלכלה חופשית

 כלכלה מודרנית – מונחים

כלכלה מודרנית: הכלכלה הנהוגה בעולם המודרני

ברטר: (סחר חליפין) מסחר ללא שימוש בתיווך של כסף; החלפת מוצר אחד באחר

עלות שולית: (MC Marginal C st) תוספת העלות הנובעת מייצור יחידה נוספת

פדיון ממוצע: הפדיון הממוצע המושג ליחידה נמכרת, המחושב על ידי חלוקת סך הפדיון במספר היחידות הנמכרות

פדיון שולי: (MR Marginal Revenue) התוספת לסך הפדיון הנובעת מממכירת יחידה נוספת

תועלת שולית: (Marginal Utility) תוספת התועלת הנובעת מגידול של יחידת צריכה (של מוצר או שירות), כאשר צריכת יתר המוצרים והשירותים נותרת קבועה

גמישות המחיר של הביקוש: שיעור השינוי של הכמות המבוקשת מחולק בשיעור השינוי במחיר

ערך המטבע: מחיר המטבע המקומי במונחים של מטבעות אחרים או במונחי כוח הקניה שלו.

אינפלציה: תהליך של עליית מחירים כללית במשק

דפלציה: תהליך של ירידת מחירים כללית במשק

תהליך אינפלציוני: תהליך הקשור באינפלציה

תהליך דיפלציוני: תהליך הקשור בדפלציה

מדד המחירים לצרכן: מדד סטטיסטי המיועד לכמת את השינויים ברמת מחירי מוצרים ושירותים לצרכן.

חסם כניסה לשוק: מכשולים העומדים על דרכה של חברה או פרט המבקשים לפעול בשוק מסוים.

חסמים המונעים כניסה של תעשיות חדשות לשוק

מונופול: גורם השולט באופן בלעדי בשוק

אוליגופול: מספר מצומצם של גורמי היצע במצב תחרותי השולטים בשוק

אוליגופסון: מספר מצומצם של גורמי ביקוש תחרותי השולטים בשוק

תמחור מונופוליסטי: קביעת מחירים תוך ניצול כוח מונופוליסטי (בדרך כלל, השוואת העלות השולית לפדיון השולי ולא למחיר, כדי לקבוע את רמת הייצור)

הון: (Capital) מכלול הנכסים העומדים לרשותו של האדם, שיש בהם כדי לשמש אותו לצורך יצירת תוצר או הכנסה

הון ייצור: הון המשמש באופן ישיר להשקעות בשיפור אמצעי הייצור

הון סיבוב: הון המשמש למסחר בהון על מנת להגדילו

קפיטליזם: (Capitalism) שיטה כלכלית המבוססת על כלכלת שוק בה נעשה שימוש בהון

כשל שוק: (Market failure) מצב שבו שוק אינו מספק סחורות או שרותים באופן יעיל.

שוק ההון: פלח השוק בו נעשה מסחר בהון

ריבית: סכום המשולם (על ידי לווה למלווה)תמורת הזכות להשתמש בכסף (הלוואה) למשך תקופת זמן (תקופת ההלוואה).

עקומת התמורה: אוסף כל נקודות הייצור האופטימליות במשק. מתואר בדרך כלל כגרף דו-ממדי היורד משמאל לימין המבטא את הויתור על מוצר אחד כדי לקבל מוצר אחר בשל כמות מוגבלת גורמי יצור.

מקרו-כלכלה

מקרו-כלכלה היא התחום בכלכלה העוסק בניתוח פעילותו של המשק הלאומי הכלכלי. המקרו-כלכלה עוסקת בחקר תופעות הגיאות והשפל הכלכליים, בקביעת גודלו של התוצר הלאומי, היקף התעסוקה והאבטלה, במדידת שינויים ברמת המחירים הממוצעת, במאזן תשלומים ובצמיחה כלכלית. זאת לעומת תחום המיקרו-כלכלה, העוסק בניתוח פעילותם של פרטים במשק, כגון צרכנים, יצרנים ומגזרים. המקרו-כלכלה מאפשר בחינה וניתוח של משתנים כלכליים אשר בעזרתם ניתן להשפיע בצורה זו או אחרת על מטרות של מדיניות כלכלית כגון צמיחה, יציבות מחירים, תעסוקה מלאה, ומאזן תשלומים קביל וריאלי.

מוצא המקרו-כלכלה

עד שנות ה-30 של המאה ה-20, מרבית הניתוחים הכלכליים התרכזו בתחום המיקרו-כלכלה, בתחום הפרטני, ולכלכלה ברמה המשקית התייחסו כמצרף של פרטים. בעקבות השפל הגדול שהאפיל על כלכלת התקופה, ולאחר פיתוח הרעיון הסטטיסטי של הכנסה לאומית ותוצר לאומי, החל תחום המקרו-כלכלה להתרחב. רעיונותיו של ג'ון מיינרד קיינס, אשר השתמש במודל של ביקוש מצרפי כדי להסביר את תנודות התפוקה והאבטלה, היוו השפעה חזקה במיוחד על פיתוח תחום זה.

אחד האתגרים אשר עמדו בפני כלכלנים בתקופה זו היה לגשר בין המודלים של המיקרו-כלכלה ואלה של המקרו-כלכלה. מודלים של התנהגות מקרוכלכלית (כגון פונקציית התצרוכת), שהתבססו על המיקרו-כלכלה, פותחו על ידי כלכלני-מקרו בתחילת שנות ה-50. אחד הכלכלנים הבולטים הוא הכלכלן ההולנדי ג'אן טינברגן אשר פיתח מודל מקרוכלכלי לאומי מקיף ראשון מסוגו עבור הולנד. לאחר מלחמת העולם השנייה, יישם טינברגן את המודל על ארצות הברית ועל הממלכה המאוחדת. המודל המקרוכלכלי הגלובלי הראשון, פרויקט LINK של שותפות וורטון לחיזויים כלכליים, יוזם בתחילה על ידי לורנס קליין. על עבודה זו קיבל קליין פרס נובל לכלכלה בשנת 1980.

בשנות ה-70 העלו תיאורטיקנים כדוגמת רוברט לוקאס ג'וניור ספקות לגבי תקפותם של מודלים מקרוכלכליים קיינסיאנים, בטענה שהם לא התבססו על הנחות לגבי התנהגות כלכלית של פרטים. עקב הספק שנוצר, פותחה הכלכלה הנאו-קיינסיאנית אשר הציגה בכלליות מודלים מיקרוכלכליים על מנת לתמוך בפיתוח רעיון המקרו-כלכלה שלהם. עם זאת, ישנם קיינסיאנים המתנגדים לרעיון זה, על פיו יסודות המיקרו-כלכלה חיוניים, אם המודל שימושי בצורה אנליטית.

יש לציין כי האסכולות השונות אינן בהכרח מתחרות זו בזו, אף שהן עשויות להוביל למסקנות שונות. זאת מפני שהמקרו-כלכלה היא תחום מחקרי המתפתח באופן תמידי, ולא ניתן לומר בפסקנות כי אחת מן האסכולות הכלכליות הנוכחיות לכדה באופן מושלם את דרך הפעולה של הכלכלה. כל אחת מאסכולות אלו תורמות פיסת פאזל קטנה וכך, ככל שנלמד יותר על כל אסכולה, כך ייתכן כי נוכל לשלב היבטים שונים בכדי לראות את התמונה הגדולה.

גישות אנליטיות

קיימות שתי גישות מסורתיות בתחום המקרו-כלכלה: הכלכלה הקיינסיאנית, המתמקדת בביקוש, והכלכלה הנאו-קלאסית, המתמקדת בהיצע. אף אחת מהן, כמובן, אינה יכולה להתעלם לחלוטין מההיבט האחר – זוהי שאלה של דגש בלבד. מרבית האסכולות ברורות למדי בגישתן.

הכלכלה הקיינסיאנית שמה דגש על הביקוש המצרפי על מנת להסביר רמות שונות של אבטלה ומחזורי עסקים. על פי שיטה זו ניתן להפחית את תנודות מחזור העסקים באמצעות מדיניות פיסקלית (מדיניות תקציבית של הממשלה, המתאימה את רמת ההוצאה הממשלתית למצב המשק) ומדיניות מוניטרית (מדיניות הבנק המרכזי, הקובעת את היצע הכסף במשק). הכלכלה הקיינסיאנית המוקדמת גרסה שימוש קבוע בכלי מדינויות אלה על מנת לייצב את הכלכלה הקפיטליסטית, אך ישנם כלכלנים קיינסיאנים המעדיפים שימוש במדיניות שכר לצורך שליטה ברמות האינפלציה.

"כלכלת צד ההיצע" מתארת בצורה חד משמעית את תפקידיה של המדיניות המוניטרית והפיסיקלית. על פי גישה זו, על המדיניות המוניטרית להתמקד אך ורק במחיר הכסף כפי שנקבע על ידי היצע הכסף והביקוש לכסף; ועל המדיניות הפיסקלית להתמקד בגידול ההכנסה עבור השקעות ממשלתיות בהתחשב בהשפעות המיסוי על סחר הפנים.

האסכולות השונות

האסכולה המוניטריסטית, שדוברה הבולט ביותר הוא מילטון פרידמן, טוענת כי אינפלציה היא לעולם תופעה מוניטרית. היא פוסלת מדיניות פיסקלית מפני שהיא דוחקת החוצה את המגזר הפרטי. היא, אם כן, אינה שואפת להילחם באינפלציה ודפלציה על ידי ניהול הביקוש כשם שהכלכלה הקיינסיאנית נוהגת, אלא באמצעות מדיניות מוניטרית, כגון שמירה על שיעור הגידול של היצע הסף קבוע לאורך הזמן.

הכלכלה הנאו-קלאסית חוקרת את משמעויות הציפיות הרציונליות. בבסיסה עמדה הטענה להיעדר יסודות מיקרוכלכליים בכלכלה הקיינסיאנית. האסכולה הופיעה במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20. אסכולה זו טוענת כי אין זה הגיוני להכריז כי הכלכלה, בכל זמן נתון, יכולה להיות במצב של חוסר שיווי משקל. תנודות במשתנים מצרפיים מאפשרות ליחידים להפיק את המירב האפשרי בצורה תמידית בזמן שמידע חדש נגלה לגבי המדינה והעולם כולו.

הכלכלה הנאו-קיינסיאנית פותחה חלקית כדי להגיב לכלכלה הנאו-קלאסית. היא שואפת להביא יסודות מיקרוכלכליים עבור הכלכלנים הקיינסיאנים באמצעות הצגה של איך שווקים לא מושלמים מצדיקים את ניהול הביקוש.

האסכולה האוסטרית היא אסכולת לסה פר נוספת של מקרו-כלכלה. היא מתמקדת במחזור העסקים אשר נובע מהתערבות הממשלה או הבנק המרכזי ואשר מובילה לחריגה משער הריבית הרגיל.

הכלכלה הפוסט-קיינסיאנית מייצגת הסתייגות מהמגמה הרווחת של כלכלנים קיינסינאים, ומדגישה את תפקיד האי-ודאות והתהליך ההיסטורי במקרו-כלכלה.

מטבע

מטבעות ישראליים מודרניים המבוססים על מטבע השקל

למושג מטבע יש שני פירושים ושימושים נפוצים. האחד הוא המטבע המוחשי, בדרך כלל עגול ועשוי ממתכת כלשהי. במשמעות המופשטת יותר, מטבע הוא כל אמצעי התשלום (הכסף) הרשמיים במדינה מסוימת, הכוללים שטרות ומטבעות המוגדרים כהילך חוקי באותה מדינה.

בישראל המטבע נקרא שקל חדש והוא כולל את השטרות מנייר והמטבעות.

מהמושג מטבע נגזרים מושגים נוספים:

מטבע חוץ: מטבע של מדינה אחרת, שמשמש תיירים ועוסקים במסחר בינלאומי.

מטבע קשה: כסף המוכר בעולם ככסף השומר היטב על ערכו יחסית למטבעות אחרים. דוגמאות למטבעות קשים: האירו האירופי, הין היפני, הפרנק השוויצרי ועוד. בישראל נחשב גם הדולר אמריקאי למטבע קשה, אף ששערו נשחק בהתמדה יחסית למטבעות חזקים ממנו.

מטבע זכרון: מטבע ממתכת, אשר הוטבע במיוחד לצורך הנצחת מאורע מסוים או אישיות מסוימת.

מטבעות עתיקים

בעת העתיקה התחילו בפעם הראשונה בתולדות האנושות להשתמש במטבעות, בהתחלה בלידיה ומשם זה נפוץ בכל העולם המערבי. לא נעשה שימוש בשטרות כהילך חוקי במערב, אלא רק בסין. לכן שימשו המטבעות כהילך החוקי היחיד בזמנם.

ערכם של המטבעות העתיקים לא נגזר מהתחייבות בנקאית הניתנת נגדם כמו הכסף המודרני ("כסף סינתטי"), אלא משוויו האמיתי ("כסף טבעי"). לכן נטבעו המטבעות העתיקים בעיקר ממתכות אצילות שערכן היה גבוה במידה שאיפשרה לטבוע מטבעות קלים יחסית (גם כיום נהוג לטבוע את המטבעות מחומרים מתכתיים, אולם רק בשל עמידותם וחוזקם).

כסף – מונחים

כמות הכסף במשק

כמות כסף נומינלית. כמות הכסף בערכים שוטפים ללא קשר לכוח הקנייה של אותו סכום כסף בתאריך מסוים. לדוגמה: "בהגרלה לפני 5 שנים פלוני זכה ב-90,000 שקלים", וזאת ללא קשר להבדלי כוח הקנייה של אותו סכום כסף בין שתי נקודות הזמן. כלומר, 90,000 השקלים הללו אינם שווים ל-90,000 שקלים היום.

כמות כסף ריאלית. כמות הכסף במושגי כוח קנייה בהתאם לשינויי מדד המחירים לצרכן. כלומר, ערך הכסף העכשווי.

בנקים

כסף נזיל. כסף נזיל הינו מזומנים ופקדונות עו"ש (עובר ושב). מושג זה נקרא גם אמצעי התשלום הנזילים במשק ומסומן M1.

נזילות של רכוש, ובלשון מדויקת יותר – סחירותו. לפירוט בנושא זה ראו רכוש.

גורמי המשק. הכוונה היא למשקי בית, עסקים וגופים ללא כוונות רווח.

חובת נזילות או יחס רזרבה נדרש. חובת נזילות הינה אחוז מינימלי של מזומנים שהבנקים המסחריים נדרשים על ידי הבנק המרכזי להחזיק במרתפיהם מתוך כל סוג של פקדון. עבור כל סוג פקדון תיתכן חובת נזילות בשיעור אחר. אם, למשל, עבור פק"מים נדרשת חובת נזילות של 10%, אזי על סניף בנק להחזיק במזומן סכום מינימלי של 160,000 ש"ח אם סכום פקדונות הפק"מים שבו הינו 1,600,000 ש"ח.

חובת הנזילות באה למנוע מצב של בהלת פקדונות, כגון בעת השפל הגדול, כאשר אין הבנקים מסוגלים לספק את כל דרישות בעלי חשבונות העו"ש למשיכת מזומנים.

בסיס הכסף במשק. סך כמות הכסף המצויה במשק במטבעות ושטרות.

כמות הכסף במשק. למושג זה ייתכנו כמה הגדרות מקובלות, להם נהוגים סימונים שונים:

M0. מושג זה הינו סך המזומנים (מטבעות ושטרות) במשק.

M1. כמות המזומנים ופקדונות העובר ושב, אשר בידי כל גורמי המשק יחד. הגדרה זו של כסף היא ההגדרה המקובלת ביותר של המושג "כמות הכסף במשק", או סך אמצעי התשלום הנזילים ובהגדרה זו נהוג להשתמש. לא יחשבו בהגדרה זו רזרבות המופקדות בבנק המרכזי או רזרבות השמורות בכספות הבנקים לכשעצמם, היות והללו אינם משתתפים במחזור באופן פעיל.

M2. כמות הכסף במשק כפי שהוגדרה ב-M1 ועוד פקדונות שונים במטבע מקומי ועוד אגרות חוב לזמן קצר שהונפקו על ידי הבנק המרכזי. ערך זה מכונה גם בשם "מזומנים ושווי מזומנים".

M3 זהו M2 ועוד פקדונות צמודי מט"ח ופקדונות במט"ח.

רזרבות הבנקים. סך יתרות הכסף המזומן הנשמרות בפועל במרתפי הבנקים. פקדונות שהבנקים המסחריים שומרים במרתפי הבנק המרכזי נחשבים להלוואות שהבנקים נתנו.

יחס רזרבה. שיעור סכום הרזרבות שהבנקים המסחריים שומרים בפועל מתוך סכום הפקדונות בבנקים. המושג יכול להתייחס הן לפקדונות מסוג מסוים והן לגבי כלל הפקדונות.

מכפיל הפקדונות. סכום השווה ל: יחס הרזרבה / 1 . לפיכך, אם הבנקים שומרים על יחס רזרבה של 40%, אזי מכפיל הפקדונות יהיה:  2.5 = 0.4 / 1

סוגי עירויים

עירוי פנימי חיובי. זהו מצב בו יש צמצום של כמות המזומנים בידי הציבור ולכן גידול ברזרבות הבנקים.

עירוי פנימי שלילי. זהו מצב בו יש גידול בכמות המזומנים בידי הציבור ולכן צמצום של רזרבות הבנקים.

עירוי חיצוני חיובי. גידול בבסיס הכסף במשק ביוזמת הבנק המרכזי.

עירוי חיצוני שלילי. קיטון בבסיס הכסף במשק ביוזמת הבנק המרכזי.

עירוי משולב. עירוי הכולל בתוכו הן עירוי חיצוני והן עירוי פנימי. היות ובסיס הכסף שווה לכמות המזומנים בידי הציבור ועוד סכום הרזרבות בבנקים, הרי שבעירוי משולב יתקיים:

סכום הערוי הפנימי = (שינוי בכמות המזומנים בידי הציבור) – (סכום העירוי החצוני)

הכסף בראייה מקרוכלכלית

ערך זה עוסק בכסף בראייה המקרוכלכלית; לערך העוסק בהתפתחות הכסף כאמצעי תשלום, ראו כסף.

בכלכלה, הוא כל מוצר, נכס וסמל אשר מהווה אמצעי חליפין על פי חברה מסוימת ואשר משמש ערך כלשהו, אמצעי תשלום ויחידת חישוב. הכסף הוא נכס פיננסי לרוב ולכן אין לכסף ערך ממשי ושימוש כשלעצמו, אלא ערכו בא לו מכך שהוא מייצג דרישה לקבלת מוצרים או שירותים מסוימים תמורתו. לכן, ניתן לומר כי כסף הינו כל הילך חוקי.

הקדמה

הכסף הוא המצאה אנושית הבאה לעזור לנו להתמודד בצורה טובה יותר, נוחה יותר וקלה יותר עם עולם הסחר והכלכלה. סחר חליפין הוא החלפת מוצר אחד באחר, והוא הסחר העתיק בעולם. למרות זאת, הוא אינו יעיל כלל ועל כן הומצא אמצעי אחר – הכסף, על מנת להקל על הסחר.

במציאות המודרנית בה אנו חיים היום, הכסף משמש בעיקר אמצעי תשלום ולכן אין אנו משתמשים בסחר חליפין. תפקיד נוסף הוא השימוש בכסף כמודד-ערך. כלומר, באמצעות הכסף ניתן למדוד ולהשוות ערכים, מוצרים ושירותים שונים בארץ ומחוצה לה. אחרי הכל, לא יהיה זה חכם להשתמש בכסף בתור אמצעי תשלום, ולהגדיר את ערכי המוצרים במונחים של נכס אחר, כגון סיגריות. תפקיד דומה הוא השימוש בכסף כצובר-ערך. כלומר, האפשרות לצבור ולחסוך את הכסף על מנת להשתמש בו מאוחר יותר.

הבנקים המסחריים כיוצרי כסף במשק

אף על פי שבכל המדינה רשאית רק הממשלה להדפיס כסף (בימינו מקובל לעשות זאת דרך הבנק המרכזי) ובכך להשפיע על כמותו במשק, נודעת גם לבנקים המסחריים במשק חשיבות רבה בקביעת כמות הכסף במשק.

הבנקים מחזיקים בכל פקדונות עובר ושב של הציבור וכן הם מורשים, בין היתר, לתת הלוואות. הם מלווים בעצם את הכסף של הציבור חזרה לציבור. בעצם היותם מחזיקי הפקדונות ונותני ההלוואות, הם מגדילים את כמות הכסף במשק: מצד אחד הציבור מפקיד בבנקים את כספו, ומצד שני הציבור מלווה כסף ועל ידי כך "נוצר" כסף. נמחיש זאת באמצעות דוגמה:

לשם פשטות, נדון על מאזן הבנק של בנק אחד, "בנק ציון". מאזן הבנק הוא סיכום כל נכסיו וכל התחייבויותיו של הבנק. כאשר לקוח מפקיד סכום של 10,000 ש"ח בפקדון עובר ושב בבנק ציון, הבנק מתחייב בעצם כך להחזיר ללקוח סכום זה על פי דרישת הלקוח. כך נראית מאזן הבנק כרגע (אילו היה זה הלקוח היחיד)

נכסים    התחייבויות

מזומנים בכספת 10,000+           פיקדונות עובר ושב 10,000+

לרשות הבנק עומדים כעת 10,000 ש"ח, אותם הוא יכול להלוות ללקוח אחר. נניח כי יחס הרזרבה (אחוז המזומנים שהבנק חייב להחזיק בכספת, מתוך סכומי פקדון מסוג מסוים) עומד על 20% לגבי פקדונות עובר ושב (יחסי רזרבה בשעור מסוים נדרשים גם לגבי סוגי פקדונות אחרים כגון פקדונות קצרי מועד ועוד) , הרי הבנק ילווה לציבור 8,000 ש"ח. נניח כי בנק ציון אינו הבנק היחיד במדינה, ועל כן הכסף שהלווה הופקד בבנק אחר. מאזן הבנק אם כך הוא:

נכסים    התחייבויות

מזומנים בכספת (רזרבה) 2,000+            פיקדונות עובר ושב 10,000+

הלוואות ללקוחות 8,000+           

מכאן שכמות הכסף גדלה בסכום של 8,000 ש"ח – לרשות הלקוח עומדים 10,000 ש"ח ולרשות המלווה עומדים 8,000 ש"ח, ויחדיו 18,000 ש"ח.

סכום זה, אינו למעשה הסכום הסופי של כמות הכסף במשק. הלווה הפקיד כאמור את כספו בבנק אחר, או בבנק "ציון" עצמו. גם מהפקדה זו ניתן ליצור הלוואות נוספות. לכן, כמות הכסף תגדל בסופו של דבר ביותר מ-8,000 ש"ח. במקרו-כלכלה נהוג לחשב סכום זה באמצעות 'מכפיל הפקדונות'. מכפיל הפקדונות שווה לאחד חלקי יחס הרזרבה. בדוגמה שלנו, מכפיל הפקדונות שווה ל: 5 = 0.2 / 1

אם כך, הפקדון המקורי בסך של 10,000 ש"ח יגרום לכמות כסף כוללת בסכום של 50,000 ש"ח, כשמתוכן 40,000 ש"ח הם הלוואות.

חשוב לציין כי מכפיל הפקדונות אינו בהכרח מדוייק במציאות, והוא תלוי במספר גורמים, בהם אכיפת יחס הרזרבה על הבנקים, מידת נכונותם של הבנקים להלוות כספים והפקדה של כל סכום מלווה בפקדון עובר ושב. ייתכן, למשל, כי כאשר אדם מקבל הלוואה, יעדיף רק את חלקה להפקיד בחשבון עו"ש. ככל שנהוג להפקיד חלק גדול יותר מכמות הכסף במשק בחשבונות עו"ש, כן יהיה ניתן "ליצור" כסף נוסף.

עירויים

קיימים מצבים שונים אשר ישפיעו בצורה זו או אחרת על כמות הכסף (מזומנים ועוד פקדונות עובר ושב) ועל בסיס הכסף (מזומנים ועוד הרזרבות בבנקים). מצבים אלו קרואים בשם 'עירוי'.

עירוי פנימי חיובי. זהו מצב בו יש צמצום של כמות המזומנים בידי הציבור ולכן גידול ברזרבות הבנקים.

עירוי פנימי שלילי. זהו מצב בו יש גידול בכמות המזומנים בידי הציבור ולכן צמצום של רזרבות הבנקים.

עירוי חיצוני חיובי. גידול בבסיס הכסף במשק ביוזמת הבנק המרכזי.

עירוי חיצוני שלילי. קיטון בבסיס הכסף במשק ביוזמת הבנק המרכזי.

עירוי משולב. עירוי הכולל בתוכו הן עירוי חיצוני והן עירוי פנימי. היות ובסיס הכסף שווה לכמות המזומנים בידי הציבור ועוד סכום הרזרבות בבנקים, הרי שבעירוי משולב יתקיים:

סכום הערוי הפנימי = (שינוי בכמות המזומנים בידי הציבור) – (סכום העירוי החצוני)

ערך הכסף

ערך הכסף משתנה באופן תמידי ולכן כאשר נוקבים בערך של נכס מסוים יש צורך להתייחס לזמן בו נקבעה הערך. על כן, הוגדרו ההגדרות הבאות בקשר לכמות הכסף, ושוויה:

כמות כסף נומינלית. כמות הכסף בערכים שוטפים ללא קשר לכוח הקנייה של אותו סכום כסף בתאריך מסוים. לדוגמה: "בהגרלה לפני 5 שנים פלוני זכה ב-90,000 שקלים", וזאת ללא קשר להבדלי כוח הקנייה של אותו סכום כסף בין שתי נקודות הזמן. כלומר, 90,000 השקלים הללו אינם שווים ל-90,000 שקלים היום.

כמות כסף ריאלית. כמות הכסף במושגי כוח קנייה בהתאם לשינויי מדד המחירים לצרכן. כלומר, ערך הכסף העכשווי.

אם, נניח, מדד המחירים לצרכן עלה בתוך ארבע שנים ב-20%, אזי סכום נומינלי של 600 ש"ח מלפני ארבע שנים ייחשב היום לסכום ריאלי של 500 ש"ח, כיוון ש: 500 = 1.2 / 600 = 120% / 600

היצע הכסף

במודל פשטני משמש המושג 'היצע הכסף', שם נרדף לכמות הכסף במשק. היצע הכסף מיוצג כגודל מוחלט שאינו תלוי בשער הריבית במשק. אולם, במודל משוכלל יותר, בדומה להיצע בשוק הסחורות והשירותים, המושג מתייחס לפונקציה המבטאת את כמות הכסף אשר "תסופק" למשק עבור כל שער ריבית ייצוגי המשקף, כביכול, את המשק כולו.

גורמים המשפיעים על היצע הכסף

ישנם גורמים המשפיעים על כמות הכסף, הבנק המרכזי ועל רמת המחירים. גורמים אלו ישפיעו כאמור גם על היצע הכסף.

חובת הנזילות. על הבנקים חלה חובת נזילות האוסרת עליהם להלוות כספים מעבר לכמות מסוימת, ללא קשר לשער הריבית. ייתכנו גם מצבים, בעיקר בעת שפל כלכלי, בהם הכמות המקסימלית שהבנקים יהיו מוכנים להלוות תהיה פחותה מזו המשתמעת מחובת הנזילות. גם עבור מלווים אחרים בכוח ובפועל יש מקסימום אותו יסכימו להלוות. ככל שמקסימום ההלוואות שיוכלו להיות מוצעות יגדל, יגדל היצע הכסף אף הוא.

היחס בין פקדונות עובר ושב למזומן במשק. ככל שחלקם של חשבונות עובר ושב בכמות הכסף במשק יגדל, כן יוכל לגדול היצע הכסף. יחס זה תלוי בגורמים שונים כגון אמון הציבור בבנקים כמקום בטוח להפקדות, האפשרות לשלם בשיקים וכדומה.

כמויות הכסף להם נזקקים בהווה לווים בכח ובפועל. ככל שאדם מלווה יותר כסף לאחרים, יוכל להשתמש בהווה בפחות סכומי כסף. בגלל סיבה זו ובגלל שהתועלת השולית מהכסף נוטה לעלות ככל שיש בידי אדם כמות קטנה יותר של יתרות כסף, יגדל בדרך כלל הפיצוי שידרוש מלווה כלשהו עבור כל יחידת כסף נוספת עליה יוותר בהווה. במילים אחרות, ככל שאדם ילווה יותר סכומי כסף, יהיה מוכן לעשות כן עבור שער ריבית גבוה יותר. הדבר נכון גם לגבי מוסדות וגופים כגון בנקים ועוד. מכאן שישנו גורם נוסף לכך שעקומת היצע הכסף המצרפי נוטה כללית לעלות משמאל לימין. מכאן גם נובע, כי ככל שגורמי המשק ככלל נזקקים בהווה ליותר יתרות כסף, המלווים יהיו נכונים להלוות כל סכום כסף נתון עבור שער ריבית גבוה יותר, ולהיפך.

התפוקה השולית של ההון. אחוז הרווח הצפוי עבור יחידת מטבע נוספת המושקעת בעסק. אם, למשל, תוספת של 500 ש"ח ברכישת סחורה תניב לקמעונאי רווח נקי נוסף של 40 ש"ח, אזי עבור אותם 500 ש"ח תהיה תפוקה שולית להון של 8%. עד סכום מסוים של השקעת הון ייתכן, בשל עקרון היתרון לגודל, כי ככל שיגדילו את ההון המושקע תגדל התפוקה השולית של ההון, ולכן דווקא ירידה בשער הריבית תגרום למלווה ולבנקים להציע יותר כסף להלוואה. אולם, החל מסכומי השקעה מסוימים מתקיים עקרון התפוקה השולית הפוחתת של ההון ולכן לכל יחידת מטבע נוספת המושקעת בעסק צפויה בממוצע להניב אחוז רווח הולך ופוחת.

הסיכון השולי של ההון. הסיכון שכל יחידת מטבע נוספת שהולוותה לא תוחזר למלווה. ככל שסיכון זה עבור כמות כסף מולוות מסוימת נתפס כגבוה יותר בעיני מלווים בכח ובפועל, יקטן היצע הכסף, ולהיפך. הסיכון השולי של ההון עומד ביחס הפוך לתפוקה השולית של ההון וכן הוא הולך וגדל גם ככל שמלווים כסף נוסף לצריכה שוטפת או השקעה לצריכה פרטית. לדוגמה, מתן משכנתא בסכום של 50,000 ש"ח לרכישת דירה תהיה כרוכה בפחות סיכונים של אי פרעון ההלוואה, כולה או קצתה, מאשר משכנתא דומה בסכום של 75,000 ש"ח.

עקומת ההיצע

בעקומה זו נהוג לסמן את כמות הכסף על ציר ה-x ואת שער הריבית על ציר ה-y. גידול בהיצע הכסף מתבטא בתזוזת העקומה ימינהו/או כלפי מטה. היצע הכסף הריאלי מדבר על היצע הכסף במושגים של מדד המחירים לצרכן.

בחלק השמאלי ביותר של עקומת ההיצע, כמות הכסף המוצעת קשיחה לחלוטין והיא בעלת גודל מוחלט מינימלי, הזהה לבסיס הכסף במשק.

מצידו הימני של החלק הראשון, העקומה אינה חייבת בהכרח לעלות מימין לשמאל, אלא יכולה להיות גמישה לחלוטין (כלומר, כל כמות הלוואה עבור אותו שער ריבית) או אף לרדת משמאל לימין, כיוון שלפחות חלק מהלווים יסכימו להלוות, עד גבול מסוים, סכומי כסף גדולים יותר דווקא ככל ששער הריבית נמוכה יותר. סיבה אפשרית לירידת העקומה משמאל לימין בחלק זה היא עקרון היתרון לגודל, אשר בגינו ככל שמלווים לעסק או כל גורם אחר סכום גדול יותר, קטן הסיכון השולי של ההון.

צידו הימני של החלק השני הוא העיקרי ובה עקומה עולה משמאל לימין. לעקומה יש בשלב זה אופי של חצי קער ימני, וככל ששער הריבית עולה, כן יגדל בקצב איטי יותר כמות הכסף המוצעת. הסיבה לכך היא שמצד אחד, ככל שגדל הסכום שמלווים, גדל הסיכון השולי של ההון (יתרון לגודל). גורם אפשרי נוסף לעלייה זו הוא כי ככל שמלווים יותר כסף, ניתן יהיה להשתמש בהווה בפחות סכומי כסף.

בחלקו הימני ביותר של עוקומת ההיצע, היצע ההלוואות נעשה קשיח לחלוטין. כלומר, הוא לא יכול לעבור כמות כסף מסוימת אף אם שער הריבית יעלה. הסיבה לכך היא שאף גורם אינו יכול להלוות כמות כספים אינסופית, כשם שבשוק העבודה אין אדם היכול לעבוד אינסוף שעות. ככל שיחס הרזרבה המינימלי הנדרש מהבנקים נמוך יותר וככל שבמשק נוהגים להחזיק אחוז גבוה יותר מכמות אמצעי התשלום הנזילים בחשבונות העובר ושב, כך חלק זה יתרחש הנקודה ימנית יותר בעקומה, וכך יגדל היצע הכספים במשק. גם קביעת שערי ריבית על ידי הבנק המרכזי יכולה לגרום לכך ששום סכום כסף לא יהיה מוצע עבור ריבית מעל או מתחת לשעור מסוים.

 

הביקוש לכסף

הביקוש לכסף הוא פונקציה המגדירה מהי סך כמות הכסף אשר הציבור מוכן להחזיק עבור כל רמת שער ריבית נתונה.

גורמים המשפיעים על הביקוש לכסף

גורמים ספקולטיביים. הכוונה היא לספקולציות לגבי מחיריהם הנומינליים בעתיד של מוצרים או נכסים ריאליים, או אף פיננסיים. אם, למשל, סבור אדם כי מחירה הנומינלי של אגרת חוב יהיה בעתיד נמוך ממחירה כיום ויגרום לשעור תשואה רצוי עבורו, הוא יעדיף לחכות עם סכום כסף מסוים במצב נזיל עד התממשותו של מצב זה. הוא הדין גם לגבי ספקולציות דומות על מחירי נכסים אחרים (כגון מניות ומבנים) או סחורות.

מנגד, ציפייה לעליית מחירים עתידית בנכס כלשהו יכולה להביא לרצון "להיפטר מכסף" בהווה תמורת רכישת הנכס. על תופעות אלו, בהתאמה, ראו בערכים דפלציה ואינפלציה.

גם ציפייה עתידית לעלייה או ירידה בהכנסה יכולה לגרום בהתאם לשינוי בכמות הכסף המבוקשת כלפי מעלה או מטה, בהתאמה.

קיומו של נכס חלופי המקנה תשואה רצויה לבעלים. כאשר קיים נכס אשר תוחלת התשואה עליו היא לפחות כמו זו שגורם מסוים במשק היה מעוניין לקבל עליה, ייתכן ואותו גורם ירצה להמיר כסף באותו נכס חלופי. מנגד, היעדר קיומו של נכס כזה עשוי לגרום להמשך העדפת כסף על כל נכס אחר.

באופן כללי, ככל שהכנסתו של אדם גבוהה יותר, כך ירצה להחזיק כמות כסף גדולה יותר עבור כל שער ריבית נתון. לכן, גם ככל שהתוצר הלאומי גבוה יותר, סביר שהביקוש לכסף יגדל גם כן.

מניע העסקאות. ככל שגורם כלשהו במשק מעונינים יותר להשקיע בנכסים או בעסק, וכן להוציא יותר על הוצאות שוטפות, כך יהיה מעוניין להחזיק בידיו סכומי כסף גדולים יותר.

מניע הבטחון. הצורך להיות מוכן עם סכומי כסף גדולים מהרגיל למקרה של הוצאות כבדות במיוחד (כגון ניתוחים, שיפוצים מקיפים בתוך בדירה וכדומה), או בלתי צפויות (כגון הזדקקות פתאומית לתיקון רכב).

עקומת הביקוש

כאמור, ייתכנו מניעים שונים להחזקת כסף. צירופם של מניעים אלו אצל גורמים שונים במשק יקבע מהי כמות הכסף בה ירצו להחזיק במשק ככלל, כפונקציה של הריבית. בדומה לעקומת ההיצע, את כמות הכסף נהוג לסמן על ציר ה-x ואת שער הריבית על ציר ה Y.

גידול בביקוש מתבטא בתזוזת העקומה ימינה ו/או כלפי מעלה. הביקושהריאלי לכסף מדבר על הביקוש לכסף במושגים של מדד המחירים לצרכן.

ניתן להבחין בין ארבעה חלקים עיקריים של עקומת הביקוש לכסף:

החלק המכונה בשם התחום הקלאסי. תחום זה, בצידה השמאלי ביותר של העקומה, הביקוש לכסף נוטה להיות קשיח לחלוטין. כלומר, כמות הכסף המבוקשת תישאר קבועה אף במקרה של עלייה חדה בשער הריבית. הסיבה לכך היא הצורך של כל גורם במשק להחזיק במינימום מסוים של סכום כסף לצרכים בסיסיים, יהא אשר יהא שער הריבית.

החלק הסמוך לתחום הקלאסי, מצידו הימני. בחלק זה של העקומה, ייתכן והעקומה תתחיל לרדת משמאל לימין, מסיבות שיפורטו לגבי החלק הבא של העקומה, אך גם ייתכן שהעקומה תהיה אופקית ("גמישה לחלוטין", כלומר כל כמות כסף מבוקשת עבור אותו שער ריבית) ואפשר שתעלה במידת מה משמאל לימין. הסיבה לאפשרויות השונות בחלק זה של העקומה היא בכך שלפחות חלק מהלווים בכח ובפועל יהיו מוכנים, בשל עקרון היתרון לגודל הגורם לתפוקה שולית גוברת של ההון וסיכון שולי פוחת, לשלם שיעור ריבית גבוהה יותר דווקא ככל שגדלות ההלוואות עד לגבול מסוים.

החלק העיקרי. חלק זה של העקומה יורד משמאל לימין ויש לו אופי של חצי קער שמאלי. בחלק זה, ככל ששער הריבית יורד, גדלה כמות הכסף המבוקשת באופן חד יותר עבור ירידת ריבית בשעור מסוים. הסיבות לאופי זה של העקומה:

עבור לווים בכח ובפועל, תוחלת התפוקה השולית של ההון תלך ותרד ולכן, יסכימו לקבל כל הלוואה נוספת בשער ריבית הולך יורד. בנוסף לכך, כדי לא להגדיל החזרי הלוואות בעתיד, רק ירידה בשער הריבית תאפשר לקיחת יותר הלוואות.

עבור מלווים בכח ובפועל, ככל ששער הריבית ירד, הללו יסכימו להלוות פחות, ולהחזיק יותר סכומי כסף, בשל הסיכון השולי הגדל של ההון. בנוסף לכך, על שימוש הולך ופוחת בכספים בהווה ידרשו פיצוי בשיעור הולך וגדל.

בשלב הרביעי, אשר כונה על ידי הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס בשם מלכודת הנזילות, הביקוש לכסף נוטה להיות "גמיש לחלוטין". כלומר, מוכנים לבקש כל כמות כסף עבור אותו שער ריבית. שלב זה חל עם ההתקרבות לשער ריבית של 0%.

שוק הכספים

בדומה לשוק העבודה ושוק הסחורות והשירותים, (הקרוי גם "השוק הריאלי"), גם שוק הכספים הינו מקום דמיוני או ממשי בו נפגשים מוכרים פוטנציאליים מול קונים פוטנציאליים. במקרה הנדון, ה"מוצר" הוא כאמור כסף ואילו ה"מחיר" הינו שער הריבית הייצוגי.

בשוק זה יקבעו כמות הכסף במשק ושער הריבית באותה נקודת שיווי משקל, בה כמות הכסף המוצעת עבור שער ריבית מסוים תהיה זהה לכמות הכסף המבוקשת עבור אותו שער ריבית.

ניתן לדבר על שוק כספים במונחים נומינליים או במונחים ריאליים.

שוק הכספים והשוק הריאלי

מקובל בכלכלה להניח קשר הפוך בין שער הריבית במשק לבין רמת הפעילות הכלכלית המבוטאת בתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג). ככל ששוק הכספים מפותח יותר, ובעיקר גדול יותר יחסית לשוק הריאלי (שוק הסחורות והשירותים), כך גדלה יכולתו של שוק הכספים להשפיע על השוק הריאלי.

לעקומה של הקשר בין שער הריבית במשק לבין התוצר הלאומי ישנו אופי של חצי קער שמאלי וככל שהתוצר הלאומי גדול יותר, כך העקומה נעשית אופקית יותר והורדה של שער הריבית בשיעור מסוים יגדיל את התוצר בקצב גבוה יותר. בקצה השמאלי של העקומה קיים מינימום מסוים של תוצר ללא קשר לשער הריבית, היות וכל אדם חייב במינימום מסוים של צריכה. מנגד, עם התקרבות שער הריבית ל-0%, כבר אין יותר אפשרות להורדת הריבית לערכים שליליים, בעוד התוצר יכול להמשיך ולגדול ללא קשר לשער הריבית.

על פי קיינס ייתכן ובעת שפל כלכלי שער הריבית יהיה בעל השפעה מבוטלת על התוצר במשק. בימינו, רוב הכלכלנים אינם מקבלים דעה זו.

מהירות המחזור של הכסף

אחד המושגים הקשורים ליחס בין שני השווקים נקרא 'מהירות המחזור של הכסף' (מסומנת בדרך כלל באות הלועזית V, מהמילה Vel city). זהו מספר הפעמים הממוצע שיחידה אחת של מטבע עברה מיד ליד במשך תקופה מסוימת בעבור ביצוע עסקאות תמורת תשלום. זהו משתנה ריאלי אשר אינו תלוי ברמת המחירים הכללית במשק. ניתן למצוא את מהירות המחזור של הכסף לתקופה מסוימת לפי הפרמטרים הבאים:

V = מהירות המחזור של הכסף לאותה תקופה.

M1 = כמות הכסף הנומינלית הממוצעת לאותה תקופה.

N = התוצר הלאומי הנומינלי לאותה תקופה. סך כמות הכסף ששולמה עבור סך העסקאות במשק בסכומים נומינליים.

הנוסחה למציאת מהירות המחזור היא: V * M1) = N)

מהירות המחזור של הכסף נחשבת כמדד לרמת פעילות כלכלית ושינוי בביקוש לכסף גורם אף הוא לשינוי במהירות המחזור באותו כיוון.

אינפלציה

אינפלציה היא מונח כלכלי המתאר תהליך של עליה כללית ומתמשכת במחירים במדינה או בשוק מסוים.

תופעת האינפלציה מלווה כרגיל, בירידה מתמשכת בערכו של המטבע המקומי (פיחות מתמשך) בהשוואה למטבעות של מדינות אחרות, בהן שיעורי אינפלציה נמוכים יותר. אינפלציה מוסברת לעתים כמצב קבוע בו "הרבה כסף רודף אחרי מעט סחורות ושירותים". כלומר, כמות הכסף (כשטרות נייר, או במתכות יקרות) גדלה בקצב מהיר יותר מהגידול בסך כל הסחורות והשירותים המוצעים בשוק.

מצב מתמשך של פער כזה בין כמות הכסף לכמות הסחורות והשירותים מוסבר על–ידי רוב הכלכלנים בהגדלה מתמשכת של היצע הכסף, על–ידי הממשלה או הבנק המרכזי (שהוא כיום הגורם המורשה לעשות זאת). דוגמה טיפוסית להגדלה כזו בהיצע הכסף קיימת במצב של מלחמה או אי–יציבות פוליטית, כאשר שליטים וממשלות מנפיקים מטבעות או שטרות כסף לעתים קרובות, בשעה שבכמות הסחורות והשירותים אין שינוי (או שיש אפילו צמצום). הגדלת היצע הכסף עשויה להיווצר, גם על–ידי גורמים אחרים. לדוגמה, גילוי כמויות גדולות של זהב וכסף על–ידי הספרדים באמריקה הוביל לעלייה של 300 אחוז במחירים בספרד במהלך המאה השש–עשרה (ההשפעה על האינפלציה במדינות אחרות הייתה קטנה בשל ההיקף המצומצם של המסחר הבינלאומי).

לעומת זאת, תיתכן אינפלציה שסיבתה היא צמצום משמעותי בכמות הסחורות והשירותים במדינה, בלי שיהיה צמצום מקביל בכמות הכסף. מצב כזה עשוי להיגרם, למשל, בעקבות תקופה מתמשכת של בצורת או צמצום מתמשך בשטחים הראויים לעיבוד חקלאי.

המצב ההפוך לאינפלציה הוא של דפלציה, בו קיים תהליך של ירידה כללית ומתמשכת במחירים.

מונחים מוכרים אחרים הם היפר-אינפלציה המתאר מצב בו ישנה אינפלציה מהירה מאוד, יציבות מחירים, המתאר מצב בו אין שינוי או שיש שינוי זעיר ברמת המחירים (לעתים קרובות, כתהליך דפלציוני); ורפלציה, תהליך בעל מגמה אינפלציונית ממצב דפלציוני, או מיתון של הליך דפלציוני.

 

אינפלציה בהיסטוריה

תופעות שניתן לכנותן אינפלציה התרחשו לפרקים במהלך ההיסטוריה, מאז תחילת השימוש הנרחב בכסף. דון פארלברג, ב"ניתוח והיסטוריה של האינפלציה" שלו מונה 15 מקרים בולטים שהתרחשו במהלך אלפיים השנים האחרונות, החל ברומא העתיקה (בין שנת 300-150) וכלה בארצות הברית (1987-1933). מקרים בולטים היו האינפלציה בתקופת הדבר השחור (1351-1348), ספרד במאה השש עשרה, ארצות הברית בזמן מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים והמהפכה הצרפתית.

במאה העשרים היה מספר רב של מקרים של אינפלציה מהירה במיוחד או היפר-אינפלציה. דוגמאות מוכרות הן גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה, רוסיה אחרי פירוק ברית המועצות, ברזיל בין 1933 – 1988, סין בתקופת מלחמת האזרחים והמהפכה הקומוניסטית, ארגנטינה (מספר פעמים בעשרות השנים האחרונות) וישראל בין 1973 ו-1985.

על–פי פארלברג, כל המקרים בהם התרחשה אינפלציה נבעו מ"שינוי במכנה המשותף לכל המחירים — כסף". ניתן להבחין, עם זאת, בשני סוגים עיקריים של התרחשות אינפלציונית: מהלומה אינפלציונית קצרה ואלימה, שבאה בעקבות אירוע טראומטי כמו מלחמה, מהפכה או שינוי מוניטרי משמעותי; ואינפלציה מתמשכת, שבה שיעור העלייה השנתית במדד המחירים היה נמוך יותר, שנבעה בדרך כלל משימוש במדיניות מוניטרית אינפלציונית לאורך זמן.

"מהלומות אינפלציוניות" התרחשו במקרים כמו הדבר השחור שגרם למות חלק נכבד מהאוכלוסייה באמצע המאה הארבע עשרה, אינפלציית ג'ון לואו באנגליה (1720-1717) בעקבות הכנסת כסף נייר לשימוש, מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1780-1775), המהפכה הצרפתית (1796-1790), מלחמת האזרחים בארצות הברית (1865-1861), המשבר הכלכלי בגרמניה (1923-1910) והמשבר ברוסיה (1924-1913) סביב תקופת מלחמת העולם הראשונה, המשבר בהונגריה (1946-1945) אחרי מלחמת העולם השנייה, והמשבר בסין (1949-1937) בזמן מלחמת האזרחים והמהפכה הקומוניסטית. את המקרים הללו אפיינו אבדן שליטה על המטבעה, כלומר, על הדפסת הכסף, או הדפסת כסף יזומה בהיקף גדול על–ידי שליטים שעלו במהפכה כדי לממן את הוצאותיהם, לשלם לחיילים, לשחוק חובות חיצוניים, וכדומה. חריג בולט הייתה אינפלציית הדבר השחור, שנבעה מצמצום חד בכמות הסחורות בעקבות הירידה החדה בגודל האוכלוסייה.

"אינפלציה מדורגת" התרחשה לאורך שנים באימפריה הרומית (301-150), שם נהגו הקיסרים לדלל את אחוז המתכות היקרות במטבעות שטבעו; בספרד במאה השש–עשרה שם, כפי שמתאר חואן דה מריאנה ב"מסה על השתנות הכסף" התלווה להזרמת הבוליון מאמריקה גם דילול באחוז המתכות היקרות במטבעות; בברזיל (1988-1937) שם עשתה הממשלה שימוש מסיבי בהרחבה מוניטרית; בארצות-הברית (1988-1933) שם התרחשה הרחבה אינפלציונית כחלק ממדיניות הניו-דיל ומאוחר יותר הקיינסיאנית; וכן הלאה.

מדידת אינפלציה

מדידה שיטתית של גובה המחירים בשוק ובעקבות זאת של האינפלציה החלה במדינות המערב בסוף המאה התשע–עשרה והפכה לתופעה רווחת אחרי מלחמת העולם הראשונה. מדידות מוקדמות יותר מבוססות לרוב על הערכות ואומדנים והן מדויקות הרבה פחות.

אינפלציה נמדדת בדרך כלל באמצעות הרכבת "סל מוצרים" הכולל מגוון מוצרים ושירותים בכלכלה (לרוב על בסיס נתונים המלוקטים על ידי רשויות ממשלתיות). המחירים משולבים למדד מחירים כולל המודד את רמת המחירים הממוצעת (והשתנותה). קצב האינפלציה הוא אחוז השינוי במדד זה מנקודת בדיקה אחת למשנהה.

בישראל נמדדת האינפלציה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, גוף האמון על פי חוק על מדידתה. הלשכה מבצעת מספר מדידות, על פי מספר מדידות שונות: מדד המחירים לצרכן עם ובלי פרות וירקות, מדד המחירים הסיטונאיים לתפוקת תעשייה, מדד תשומות בבנייה למגורים, מדד תשומות בסלילה, ומדד תשומות בענף החקלאות. מדדים אלו הורכבו תוך שימוש בתקנים שנקבעו בשיתוף עם קרן המטבע הבינלאומית.

גורמי האינפלציה

לדעת רוב הכלכלנים, אינפלציה מתרחשת בעקבות גידול חריג בהיקף אמצעי התשלום העומד לרשות הציבור, מעל ומעבר לגידול בייצור ובזרימת השקעות ממקורות חוץ. הגורם המפקח על אמצעי התשלום הוא בדרך כלל המדינה באמצעות הממשלה או הבנק המרכזי. ברוב ארצות העולם מקובל שהמדינה היא היחידה המוסמכת להדפיס שטרות כסף ומטבעות, והיא אמורה לפקח על מתן אשראי והלוואות בידי גורמים פרטיים. אינפלציה יכולה להיגרם גם כתוצאה ממחסור חמור בסחורות, בפרט במוצרים חיוניים, כשהיקף אמצעי התשלום נותר יציב ולא מצטמצם.

מספר אסכולות בתחום הכלכלה הציגו וריאציות והסתייגויות שונות לכלל זה והוסיפו המלצות מדיניות שונות לאופן השליטה (או אי השליטה) הרצוי באינפלציה.

התאוריה המוניטרית

התאוריה המוניטרית, שנציגה הבולט ביותר הוא מילטון פרידמן גורסת כי אינפלציה היא תופעה מוניטרית הנובעת מגידול בהיצע או 'מהירות' הכסף בשיעור הגבוה מהתרחבות בגודל הכלכלה. גידול זה נובע תמיד, בעיקרו, משינוי יזום של היצע הכסף על ידי הממשלה או על ידי הבנק המרכזי, והוא מבוצע בעיקר באמצעות שינויים בשערי הריבית. שינויים כאלו קובעים את "יוקר" הכסף לגורמים המתווכים את היצע הכסף לציבור, כמו בנקים וגורמים פיננסיים מוסדיים אחרים.

מבחינתם של המוניטריסטים, הנתון החשוב ביותר להיצע הכסף (בארצות הברית) הוא M1, שהוא סכום הכולל את סך כל המטבעות וכסף הנייר שבמחזור (M0) בתוספת סכומי הכסף הנמצאים בחשבונות המחאות (עובר-ושב).

בהשפעת ארצות הברית ובריטניה, הפכה התאוריה המוניטרית למקובלת בין כלכלנים וראשי בנקים מרכזיים בעולם, אם כי במרכז אירופה היא פחות מקובלת. ראשי בנקים מרכזיים מהאסכולה הזו, רואים את תפקידם כבקרה של היצע הכסף המצרפי כך שיוותר ברמה אחידה לאורך זמן, בעיקר באמצעות שינויים בגובה הריבית שקובע הבנק המרכזי.

בישראל, מנוהלת מדיניותו של בנק ישראל לפחות מאז אמצע שנות השמונים בהתאם למדיניות המוניטריסטית, כשנגיד הבנק הנוכחי, סטנלי פישר, נחשב אחד המוניטריסטים הבולטים היום. מדיניותו של בנק ישראל לאורך השנים כוונה, בהתאם לתפישה המוניטריסטית, לרסן את האינפלציה ולקבע גידול בקצב אחיד של היצע הכסף במשק באמצעות קביעת ריבית בשיעור גבוה יחסית, כך שלקיחת הלוואות נעשית יקרה יותר. גידול עקבי זה בהיצע הכסף נחשב לסיבה לקיום אינפלציה ברמה נמוכה לאורך שנים.

התאוריה האוסטרית

התאוריה האוסטרית של האסכולה האוסטרית מעלה טענה בסיסית דומה לזו של המוניטריסטים בקביעתה כי אינפלציה היא גידול בכמות הכסף והאשראי כשהכוונה היא לכמות הכסף שבמחזור ולכסף "בשלות אפס", המכונה MZM, שהוא סך כל הכסף הזמין באופן מיידי לבעלי חשבונות בנקים. שינוי חריג בהיצע הכסף יכול להיגרם, על פי התאוריה האוסטרית, אך ורק בעקבות מדיניות יזומה של הדפסת כסף על ידי הממשלה או הבנק המרכזי.

הגישה האוסטרית שונה מן הגישה המוניטריסטית בכך שהיא אינה בוחנת את כמות הכסף אלא את איכות הכסף. לפי גישה זו, אין דבר רע באופן מובנה בגידול או בקיטון בהיצע הכסף (ובעקבותיו במחירים), כל עוד אלו קשורים ונקבעים על פי שינויים ממשיים בשוק.

דוגמה מובהקת לחילוקי הדעות בין האסכולות ניתן למצוא בהתנהגות המשק האמריקני בשנות העשרים, קודם לשפל הכלכלי הגדול. על פי תפישת האסכולה המוניטריסטית, התנהגותו של הבנק הפדרלי לאורך העשור הייתה ראויה לשבח, כיוון ששמר על יציבות המחירים ועל גידול קבוע וסדיר בהיצע הכסף.

על פי תאוריית מחזור העסקים של האסכולה האוסטרית, לעומת זאת, בגלל ייעול ושיפור הליכי הייצור לאורך שנות העשרים, הייתה צריכה להתרחש בארצות הברית ירידת מחירים מסוימת (כלומר, דפלציה) והעובדה שבפועל הייתה עליה בהיצע הכסף ועלייה קלה במחירים מעידה על כך שהבנק הפדרלי נקט למעשה צעדים אינפלציוניים משמעותיים.

במלים אחרות, על פי הגישה האוסטרית, ההתמקדות אינה צריכה להיות בכמות הכסף כעניין טכני גרידא. לתפישתם, כאשר יש שינויים בהיצע הכסף הנובעים מייעול ייצור, זרימת השקעות חוץ או, לחלופין, אסון טבע או העלאת מחיר בגלל שינוי חריף בהיצע של משאב, יש להתיר למשק "לבטא" שינוי זה באמצעות אינפלציה או דפלציה זמניות. אלו לא יימשכו כל עוד לא יהיה להן תמריץ בפעולות של הבנק המרכזי. מסיבה זו, גורסת "הגישה האוסטרית" כי אסור להעניק לבנק המרכזי שליטה באספקת הכסף ויש להותיר זאת לכוחות השוק (גישה זו מעדיפה חזרה ל"תקן הזהב").

אינפלציית דחף-ביקוש

אינפלציית דחף-ביקוש הוא שמה של תאוריה נאו-קיינסיאנית הגורסת כי אינפלציה נוצרת כאשר הביקוש המצרפי במערכת כלכלית עולה על ההיצע המצרפי. במקרה כזה, נוצרת תופעה שבה "יותר מדי כסף רודף אחר פחות מדי מוצרים" או "יותר מדי הוצאה כספית רודפת אחרי פחות מדי מוצרים," שכן על פי תפישת התאוריה, רק כסף שהוצא לצריכה (בניגוד להוצאת כסף בתהליך הייצור) יכול לגרום לאינפלציה. באופן טבעי, כאשר הביקוש עולה, עולים גם המחירים. לפי התאוריה, במצב כזה התוצר הלאומי הגולמי אמור לעלות ואילו האבטלה אמורה לרדת כאשר הכלכלה נעה לאורך עקומת פיליפס.

כדי להסביר כיצד יכולה להתקיים תופעה יציבה שבה הביקוש עולה על ההיצע, בניגוד לכלל היצע וביקוש, טוענים חסידי התאוריה כי הדבר ייתכן אם במשק קיים מצב של תעסוקה מלאה ואין אפשרות להגביר או לייעל את הייצור במידה שתדביק את הגידול בביקוש. במלים אחרות, מונח שייתכן מצב בו כמות הכסף שבידי הצרכנים אינה תלויה (או לכל הפחות, אינה תלויה באופן מוחלט) בשינויים בייצור. בתפישה הכלכלית הקלסית, מקובל היה להניח כי הכסף העומד לרשות הצרכנים מגיע לידיהם מידי היצרנים (לדוגמה, באמצעות משכורות) ולכן, כאשר היצור אינו מוגבר או מיועל מהר מספיק, תהיה נטייה להקטנת כמות הכסף שבידי הצרכנים, בהתאמה לכמות הכסף שיכולים לשלם היצרנים. על–פי תאוריה זו, ייתכן מצב שבו מנגנון זה לא יפעל.

תופעת ה"סטגפלציה" בשנות השבעים, שבה הייתה אבטלה גבוהה במקביל לאינפלציה גבוהה, עמדה בסתירה לתאוריה ולעקומת פיליפס. על–פי התאוריה, אינפלצית דחף-ביקוש יכולה הייתה להתקיים רק במצב שבו יש תעסוקה מלאה ואין אפשרות להגביר או לייעל את הייצור במידה מספקת. במקרה כזה, על–פי התאוריה, ישנו לחץ ביקוש הגורם לאינפלציה. כאשר ישנה אבטלה, לעומת זאת, איננו אמורים להתקל בלחץ ביקוש, משום שכמות הכסף העומדת לרשות הצרכנים לצריכה קטְנה (בגלל האבטלה).

תופעת הסטגפלציה גרמה לרוב המקרו-כלכלנים לזנוח את התאוריה לפיה ישנו קשר פשוט, ניתן לחיזוי ועקבי בין אבטלה לאינפלציה. נעשו מספר נסיונות להסביר את הבעיה שהתגלתה עם התאוריה באמצעות תאוריית ציפיות רציונליות שניסתה להסביר את התופעה על בסיס מערכת הציפיות הרציונליות של צרכנים, או שעור אבטלה באינפלציה לא מואצת (NAIRU), שהבחינה בין התרחשות בטווח הקצר והארוך או להגביל את התחום שבתוכו אמורה העקומה לפעול. גם תאוריה מתוקנת זו התבררה כחיזוי מורכב ובלתי צפוי משסברו בשנות התשעים, כאשר בארצות הברית נוצר מצב של אינפלציה נמוכה במקביל לאבטלה נמוכה.

תאוריית אינפלציית דחף-ביקוש נועדה לשמש כלי מעשי בידיהם של קובעי מדיניות לשליטה וניהול של המשתנים הכלכליים העיקריים. עקרונה היסודי הוא שגידול בהיצע הכסף או אינפלציה ימנעו שתי רעות גדולות בהרבה: אבטלה ושפל כלכלי. מובן שאם נדחית הטענה הלא סבירה כי כסף נוצר מאליו, מקובלת גם כאן ההנחה כי הגדלת היצע הכסף כרוכה בפעולה של הממשלה או הבנק המרכזי, כפי שקיינס ממליץ לעשות באמצעים כמו ריבית נמוכה מאוד לאורך זמן. במובן זה, ההסבר הממשי של התאוריה לקיום האינפלציה אינו שונה באופן מהותי מזה של המוניטריסטים או האוסטרים, למשל. כשלונה לכאורה של התאוריה במבחן המעשי בשנות השבעים גרם במידה רבה לזניחתה ככלי מדיניות ברוב מדינות המערב ואימוץ תאוריות מוניטריסטיות.

אינפלציית הלם-היצע

אינפלציית הלם היצע או אינפלציית דחף-עלות היא גרסה משופרת של תאוריית אינפלצית דחף-היצע שהעלו הנאו-קיינסיאנים. לפי תאוריה זו, ניתן 'להציל' את עקומת פיליפס אם טוענים כי במקרים שבהם עקומת פיליפס אינה תואמת למצב הנוצר (למשל סטגפלציה, קיום אבטלה ואינפלציה גבוהות בו זמנית) התרחשה האינפלציה בגלל גידול משמעותי ופתאומי בעלות מוצרים או שירותים חשובים שאין להם חלופה זמינה

עליה כזו אמורה לגרום, לפי התאוריה ל"הלם היצע" הגורם לעליית שיעור האינפלציה באופן חד. בעקבות זאת, חלים שינויים בציפיות של צרכנים לאינפלציה עתידית, המשק "מוצמד" יותר ויותר לאינפלציה ונוצרת סחרחרת עלייה במחירים ובשכר.

טענת נגד של המוניטריסטים לתאוריה זו היא שכאשר עולה המחיר של מוצרים ושירותים מסוימים, אם היצע הכסף הכולל אינו משתנה בעקבות פעולה של הבנק המרכזי, יביא הדבר לירידה בהיצע הכסף הכולל הזמין לצרכנים לרכישת מוצרים אחרים, כך שהעלייה במקום אחד תאוזן בירידה במקום אחר. כתגובה לטענת הנאו-קיינסיאנים שמשבר הנפט גרם לאינפלציה של שנות השבעים (הפתרון מבחינת התאוריה לבעיית הסטגפלציה) משיבים המוניטריסטים בדוגמת שנות השמונים, בהן הייתה ירידה במחיר הנפט ללא ירידה מקבילה באינפלציה.

תגובת הנאו-קיינסיאנים הייתה הטענה שבשל העובדה שירידת מחירים היא אטית יותר מעליית מחירים (תופעה המכונה "דביקות כלפי מטה"), עדיין תיווצר אינפלציה, שדעיכתה תהיה אטית יחסית. הממשלה, שתרצה להימנע מירידה כזו שמשמעותה מיתון תפעל כדי למנוע תופעה כזו. ובמלים אחרות, הנאו-קיינסיאנים מקבלים כאן פעם נוספת את הטיעון המוניטריסטי-אוסטרי כי הגורם הממשי לאינפלציה הוא הזרמת כספים על ידי הממשלה, אך טוענים כי הפתרון המוצע על–ידי תאוריית אינפלציית הלם היצע משמש כלי מדיניות טוב יותר.

אינפלציה מובנית

טיעון שלישי של הנאו-קיינסיאנים, חלק מדגם המשולש שלהם להסברת התופעה, הוא שישנם מקרים בהם הציפיות של הצרכנים להמשך עליית המחירים בעקבות עלייה ראשונית מביאה להיווצרות אינפלציה מובנית, בה העובדים מנסים לצמצם את השפעתה של האינפלציה על שכרם באמצעות דרישה להעלאות תכופות או מנגנוני הצמדה, כך שנוצר "מעגל מרושע" של אינפלציה המזינה את עצמה, כשהעלאות מחירים רודפות דרישות להעלאת משכורות, וכן הלאה.

תיאור זה של המצב, המקובל בקווים כלליים על כל האסכולות הכלכליות המרכזיות, עדיין לא נוגע כמובן בשאלת הסיבה לאינפלציה, אלא רק בהסברים להתמשכותה. הכוח המניע במקרה זה, כמו בהסברים הנאו-קיינסיאניים והסברים אחרים, נותר עדיין הזרמת כספים (הגדלת היצע הכסף) על–ידי הבנק המרכזי או הממשלה.

השפעת האינפלציה על הכלכלה

אינפלציה נמוכה

לאינפלציה השפעות נרחבות על מערכות כלכליות. לפי התאוריה הקיינסיאנית והנאו-קיינסיאנית מצב של אינפלציה ב"עצימות נמוכה" רצוי למשק, משום שהוא מגביר את כוח הקנייה של צרכנים ואת עלות המוצרים בהדרגה ובכך מוביל לשגשוג. רעיון זה מבוסס על התפישה שהמדד לשגשוג הוא שינויים נומינליים בביקוש המצרפי. לדוגמה, אם יוצרים אינפלציה של חמישה אחוזים, המחולקת באופן שווה לכל השחקנים במשק (כלומר, כולם נהנים מעליה של חמישה אחוז בשכרם ומשלמים חמישה אחוז יותר על המוצרים והשירותים שהם צורכים) הרי שהביקוש המצרפי גדל בחמישה אחוזים והושג שגשוג. אם בוחנים את המצב מנקודת המבט של השינוי הריאלי (כלומר, המוצרים הממשיים שאפשר לקנות בשוק) הרי שלא נוצר שינוי כלשהו בשוק.

הגישה המוניטריסטית מתנגדת בחריפות לעמדה הקיינסיאנית המעודדת את הממשלה לעשות שימוש באינפלציה ככלי מדיניות. על–פי המוניטריסטים, צריכה הממשלה לדבוק בעקביות ביציבות (כלומר, גידול קבוע ונמוך יחסית) בהיצע הכסף, גם כאשר ההתרחשות בשוק היא דפלציונית במהותה (כמו במצב של ייעול הייצור). במובן זה, למרות ההסתייגות מן הלוגיקה הקיינסיאנית המתעלמת מן השינוי הריאלי בשוק, ישנה מידה של קרבה בין הגישה המוניטריסטית לגישה הקיינסיאנית. שתי הגישות תומכות בטענה שעל הממשלה לשלוט בהיצע הכסף, וששליטה זו עתידה להביא להתרחשות בעלת אופי מסוים, חיובי במהותו, בשוק.

עמדתם של כלכלנים אחרים, ובמיוחד מהאסכולה האוסטרית, שוללת באופן תקיף מעורבות ממשלתית כלשהי לכוונון אינפלציה 'רצויה'. טענת האוסטרים היא כי מעורבות כזו של הממשלה באמצעות שינוי שערי הריבית גורמת לעיוות במבנה הכלכלי ובאופי ההשקעות במשק בגלל שהאיתות החיוני המשודר באמצעות שערי הריבית משובש.

כאשר המשק משתנה, טוענים האוסטרים, נפתחים ונסגרים עסקים בהתאם למידע בדבר כדאיות או אי כדאיות של השקעות. כאשר ישנה פעילות אינפלציונית מטעם הבנק המרכזי העברת מידע זו משתבשת והיא גורמת, בפועל, להתרבות השקעות בעלות אופי מסוים (לרוב, ארוכות טווח, עתירות הון ובעלות רווחיות נמוכה יחסית) ובכך מסיטה הון מהשקעה נבונה יותר ובמקביל מעכבת סגירתם של עסקים כושלים.

פעולת השיבוש הזו יכולה להמשך זמן מה ולגרום להצטברות של השיבושים, עד שבסופו של דבר נדרשת התאמה מחדש של המשק למצב הממשי. מסיבה זו, טוענים האוסטרים, אחרי תקופה של שגשוג 'מלאכותי' כזה תבוא בהכרח תקופה של שפל שבה יתאים המשק את עצמו למצב החדש. ניסיונות למנוע תקופה של שפל כזו, באמצעות צעדים אינפלציוניים או "רפלציה", יניבו שפל עמוק וממושך יותר.

השקפה אחרת ביחס לאינפלציה מבטאים כבר הכלכלנים המוקדמים מאסכולת סלמנקה ובראשם חואן דה מריאנה. לפי השקפתו של האחרון, אינפלציה אינה אלא סוג של מיסוי, משום שבפעולה אינפלציונית כמו הקטנת אחוז המתכות היקרות במטבע, המלך או המטבעה מקטינים את ערכו של הכסף המצוי בידי האזרחים.

רעיון דומה, אם כי מזווית שונה, העלה וילהלם רופקה במאה העשרים. לפי רופקה, בהתייחס לאינפלציה יש להתחשב לא רק בכמות הכסף ובכיוון זרימתו. אם לעשות שימוש ב"מכפיל הקיינסיאני", כאשר כסף מוזרם על–ידי הממשלה לשוק הצרכנים הראשוניים (היינו, אלו שקיבלו את הכסף) חוסכים את מקצתו ומשתמשים ברובו לצריכה. עבורם, חל גידול ריאלי בכמות הכסף העומדת לרשותם, בלי שיחול פיחות בערך הכסף.

הגידול בכמות הכסף פוחת אצל הצרכן השניוני, השלישוני, הרביעוני, וכן הלאה. עם חלוף הזמן, והשתרשרות הכסף מצרכן לצרכן, השוק מתאים את עצמו לגידול בהיצע הכסף, ולכן ניתן לצפות אצל הצרכן השניוני לקיטון גם בגודל התוספת הכספית שממנה ייהנה בגלל ההזרמה הממשלתית, וגם לירידה בערך הכולל של הכסף העומד לרשותו. בנקודה מסוימת, טוען רופקה, מתחולל מהפך, והגידול בכמות הכסף מההזרמה הממשלתית מאוזן ויותר מכך על–ידי הפיחות בערך כלל הכסף שבידי הצרכנים.

התוצאה הסופית של תהליך זה, טוען רופקה, היא שהזרמת הכסף הממשלתית מהווה תוספת להכנסתם של החזקים, הקרובים לצלחת ההזרמה הממשלתית (למשל, הצרכנים הראשוניים והשניוניים), ולפיחות בכמות הכסף העומד לרשות החלשים. האינפלציה, לפי תפישה זו, מהווה למעשה מיסוי של החלשים לטובת העשירים ויש לה נטייה להגביר העיוותים ואי–השוויון בחברה.

היפר-אינפלציה

ישנה הסכמה כללית בין כל הגישות כי אינפלציה ברמות גבוהות היא תמיד תופעה שלילית ומזיקה, עם השלכות חמורות על תפקודו של כל משק. בין התופעות הקשות הנובעות מהיפר-אינפלציה או אינפלציה גבוהה:

פגיעה חמורה באנשים שהכנסתם קבועה (לא מוצמדת למדד) ומתקבלת במטבע המקומי כמו עובדים שכירים (ובפרט עובדים בעבודות מזדמנות), גמלאים ועוד. זאת לעומת בעלי נכסים (בעיקר נדל"ן), בעלי הכנסות במטבע זר, עובדים שכירים שיש להם הסדרי הצמדה למדד, שהאינפלציה משפיעה עליהם הרבה פחות.

פגיעה באנשים הנמצאים בסוף "שרשרת" העברת הכספים. לדוגמה, קבלן-משנה שמקבל סכום כסף עבור ביצוע עבודה, נהנה ממן הכסף יותר מאשר העובדים שהוא שוכר לצורך ביצוע העבודה. זאת משום שערך הכסף יורד במהירות, ולפיכך, כשהעובדים יקבלו את שכרם, הכסף יהיה שווה פחות מאשר ביום שבו קיבל אותו הקבלן המעסיק אותם. כשהאנפלציה נוצרת כתוצאה מהגדלה יזומה של אמצעי התשלום ("הדפסת כסף"), היא פועלת לטובת הקרובים לשלטון או לבעלי ההון. במקרים כאלה, קל יותר לאנשים הקרובים למוקדי הכוח, לקבל תקציבים מתוך "הכסף המודפס", וכיוון שערכו יורד במהירות בתהליך האינפלציוני, הם נהנים ממנו יותר מאשר הכפופים להם. בנקודה מסוימת, הגידול באמצעי התשלום מתבטל מאליו עקב עליית המחירים, ואף הופך לקיטון עקב הירידה בערך המטבע.

קושי בתכנון תקציבים לטווח ארוך. קשה לדעת מה יהיה גובה המחירים, ומה יהיה ערכו של המטבע המקומי בטווח של כמה חודשים קדימה. בישראל, לדוגמה, בראשית שנות ה-80, נאלצה הממשלה לנקוב את תקציב המדינה בדולרים אמריקניים, כיוון שאי אפשר היה לחזות את השינוי בערך השקל בטווח של שנה.

עליה ברמת אי-הוודאות שבה פועלים משקיעים וכתוצאה מכך קיטון בהשקעות ובחיסכון.

כאשר האינפלציה יוצאת משליטה והופכת להיפר-אינפלציה, נגרמים שיבושים קשים בכל מערכות החיים הכלכליות, ובמיוחד במערכות גבייה ותשלומים. בישראל, לדוגמה, בשנות השמונים, הונפקו בולי דואר ללא ערך נקוב, כיוון שתעריפי הדואר השתנו בקצב מהיר, ואי אפשר היה לעדכן אותם על-גבי הבולים. סוחרים רבים העדיפו לנקוב מחירים במטבע זר, כדי שלא יצטרכו לעדכן אותם שוב ושוב.

אינפלציה בישראל

ערך מורחב – האינפלציה בישראל

ישראל סבלה משיעורי אינפלציה ברמות גבוהות יחסית החל מסוף שנות השישים. שיעורי האינפלציה השנתית הגיעו בתחילה ל-10 עד 15 אחוז ועלו לאחר מלחמת יום כיפור ל-30 עד 50 אחוז. בשנת 1979 עלתה האינפלציה מדרגה והגיעה לשיעורים של מעל מאה אחוז לשנה. בשיאה, בשנת 1984, הגיע השיעור השנתי של האינפלציה ל-444.9 אחוז.

בעקבות כינון "עסקת החבילה" והמדיניות הכלכלית המצמצמת בשנת 1985 ירדה האינפלציה במהירות לשיעור של 19.7 בשנת 1986. בשנים שאחרי כן נשמר שיעור האינפלציה השנתית סביב עשרה אחוז והחל בשנת 2000 ירדה עוד יותר לשיעורים דומים לאלה שנרשמים במדינות המערב, כלומר של אחוז או שניים לשנה.

להלן שיעורי האינפלציה בשלושת העשורים האחרונים בארצות הברית, ביפן, בגרמניה, בשבדיה, באנגליה ובישראל.

ישראל

אנגליה

שבדיה

גרמניה

יפן

ארצות הברית

תקופה

10.1

6.4

7.0

3.4

7.7

5.9

1970

13.4

9.4

7.4

5.2

6.4

4.3

1971

12.4

7.1

6.0

5.5

4.9

3.3

1972

26.4

9.2

6.7

7.0

11.7

6.2

1973

56.2

15.9

9.9

7.0

23.1

11.0

1974

23.5

24.2

9.8

5.9

11.8

9.1

1975

38.0

16.5

10.3

4.3

9.4

5.7

1976

42.5

15.9

11.5

3.7

8.0

6.5

1977

48.1

8.2

9.9

2.7

4.1

7.6

1978

111.4

13.5

7.2

4.1

3.8

11.3

1979

132.9

15.0

13.7

5.4

7.3

13.5

1980

101.5

11.9

12.1

6.3

4.9

10.3

1981

131.5

8.6

8.6

5.3

2.7

6.2

1982

190.7

4.6

8.9

3.3

1.9

3.2

1983

444.9

5.0

8.0

2.4

2.2

4.3

1984

185.2

6.1

7.4

2.2

2.0

3.6

1985

19.7

3.4

4.2

0.1

0.6

1.9

1986

16.1

4.1

4.2

0.2

0.1

3.7

1987

16.4

4.9

4.8

1.3

0.7

4.0

1988

20.7

7.8

6.4

2.8

2.3

4.8

1989

17.6

9.5

10.5

2.7

3.1

5.4

1990

18.0

5.9

9.3

3.6

3.3

4.2

1991

9.4

3.7

2.3

5.1

1.7

3.0

1992

11.2

1.6

4.6

4.5

1.3

3.0

1993

14.5

2.5

2.2

2.7

1.7

2.6

1994

8.1

3.4

2.5

1.8

-0.1

2.8

1995

10.6

2.4

0.5

1.5

0.1

2.9

1996

7.0

3.1

0.5

1.5

0.7

2.3

1997

8.6

2.7

2.0

0.9

0.9

1.6

1998

 

דפלציה

דפלציה היא תופעה כלכלית המאופיינת בירידה ברמת המחירים הכללית, או במילים אחרות: עליה בכוח הקנייה של הכסף ביחס לקבוצה גדולה של מוצרים ושרותים.

דפלציה היא ההפך מאינפלציה.

השפעות הדפלציה

תאורטית, "רמת המחירים הכללית" מורכבת מגובה השכר עבור עבודה במשק וממחיר הסחורות והשרותים, לכן כאשר יורדת רמת המחירים הכללית (דפלציה) הצרכנים אמנם יכולים לרכוש יותר באותו סכום כסף, אך הם גם מקבלים פחות כסף כמשכורת. הנפגעים העיקריים מדפלציה הם בעלי החוב, כמו לדוגמה אנשים שבחשבונם נרשמה משיכת יתר ('אוברדראפט') או מי שלקח משכנתא, שכן בזמן שהכנסתם יורדת, התשלומים שהם צריכים לשלם נשארים באותה רמה.

ירידת המחירים נוצרת כתוצאה מהאטה בפעילות הכלכלית, כאשר יש עודף היצע של מוצרים. הואיל ואין ביקוש למוצרים, היצרנים מורידים מחירים כדי להיפטר מעודף ההיצע של מוצריהם. ירידה בביקושים יכולה לנבוע מצמצום הצריכה הפרטית או הציבורית. הירידה בביקושים גורמת לצמצום ייצור ולירידה בתפוקות, המביאים לאבטלה של גורמי ייצור ולפיטורי עובדים, שבעקבותיהם יש ירידות נוספות בביקוש. במצב כזה נוצר חוסר שיווי משקל בין הביקוש להיצע. עודף ההיצע אמור להביא לתהליך של ירידה נוספת ברמת המחירים, לצמצום התפוקה ולאבטלה. הידיעה שהמחירים ירדו בעתיד הקרוב גורמת לאנשים לדחות את קניותיהם לטווח הקצר.

דפלציה מדכאת השקעות וחסכונות. הכסף המזומן שווה יותר מיום ליום (המחירים יורדים ואפשר לקנות בו יותר) ואין טעם לסגור אותו בבנק לתקופות ארוכות (כי יתכן שהמחירים יעלו עד שהכסף ישתחרר) כמו כן הסכנה שבהשקעה בחברות השונות גוברת בגלל ההאטה בפעילות הכלכלית.

במשק המודרני הולכת ומתבססת נורמה של הלוואות לטווח ארוך, ובמקביל, מציאת מימון (משכנתא או סוג אחר של הלוואה) היא חלק בלתי נפרד מבנית בתים ופתיחת עסקים. מאפיינים אלו של המשק המודרני גורמים לדיפלציה להיות קשה יותר עבור ציבור לווים מתרחב והולך.

במשקים בהם רווח השימוש במתכות יקרות כאמצעי חליפין, כמו המשקים שאפיינו את סוף המאה ה-19, דפלציה נוצרת בקלות. אספקת אמצעי התשלום לא עמדה בקצב הייצור ההולך וגובר. שכלול הייצור הוריד את מחירי הסחורות. קצב הגידול באוכלוסייה היה גדול יותר מקצב אספקת אמצעי התשלום, שכן יש גבול למציאת המקורות החדשים של מתכות יקרות ולשימוש במתכות אשר כבר בידי השלטון. התוצאה של מהלך זה היא פחות ופחות אמצעי תשלום, בממוצע, לאדם. במשקים כאלה נוצרות קשיחויות בשוק, לא בגלל הדפלציה כשלעצמה אלא בגלל שהירידה בכמות אמצעי התשלום לאדם הייתה מהירה יותר מהירידה במחירים. מצב כלכלי זה הוביל לכך שמצבם של העניים התדרדר בגלל המשכורות היורדות עם שאר המחירים בשוק, ומצבם של בעלי ההון השתפר בזכות זה שהכסף שברשותם הפך נדיר יותר.

תומכי השימוש במתכות היקרות כאמצעי תשלום טוענים שלולא הקשיחויות בשוק דפלציה הייתה מוגדרת כתופעה מבורכת שהרי ירידת המחירים פותחת פתח לעלייה בתפוקה (ולו בגלל התמיכה ביצוא). המציאות, על כל פנים, הציבה תמונה קשה יותר. כל המקרים של דפלציה הובילו לירידה בביקוש להשקעות, לירידה בביקוש המצרפי במשק בעקבות החשש מירידת משכורות ומפיטורין, ולפגיעה במערכת הכלכלית.

עם זאת, ישנם אנשים וארגונים שבכל זאת מרוויחים מדפלציה. אמנם בעלי החובות הגדולים מרוויחים מן הדפלציה, כי זו שוחקת את החזרי החוב שלהם, אך הבנקים מפסידים ממנה. לדוגמה, אם אדם לווה מאה שקלים כדי לקנות בית, הריבית על ההלוואה היא 8% והאינפלציה 3%, בפועל הוא משלם רק 5% ריבית על הלוואתו (כי האינפלציה משמעותה ירידה בערך הריאלי של הכסף ומחירים גבוהים יותר ובכסף שהחזיר האדם לבנק הבנק יכול לקנות פחות מוצרים.). אם האינפלציה ממריאה ל 10%, הלווה מרוויח מהלוואתו 2%, על חשבון הבנק.

במצב של דפלציה, קורה התרחיש ההפוך. האדם לווה 100 שקלים בריבית של 8% אך האינפלציה שהייתה 3% יורדת ל-0 וממשיכה הלאה עד 5% דפלציה. במצב זה, הלווה מפסיד פעמיים: האינפלציה של 3% נמחקת והוא לא מוחק לעצמו 3% מהחוב, ובנוסף, ירידת המחירים והמשכורות הופכת את החזרי החוב שלו לכבדים יותר. בפועל, ישלם הלווה 8%+5%=13% ריבית על הלוואתו, במקום 8% שהיה משלם ללא שינוי ברמת המחירים, או 5% שהיה משלם לו נמשכה האינפלציה של 3%.

הדפלציה בסוף המאה ה-19 נתנה דחיפה לדעות שקראו לנטישת בסיס הזהב בארצות הברית ומעבר לשימוש במתכת נזילה יותר כמו כסף.

רוב הכלכלנים מסכימים על כך שדפלציה ממושכת מביאה יותר נזק מאשר תועלת. לפעמים הדפלציה מעלה את השכר הריאלי (כשהמחירים יורדים לאט יותר מן השכר- אפשר לקנות יותר), ומציבה רף חדש של שכר ריאלי המקשה על משלמי השכר לעמוד בו לאורך זמן. בנוסף, מצב כזה בו המשכורות לא מתאימות עצמן לרמת המחירים (כמו במקרה של שכר מינימום נומינלי שאינו מתעדכן עם ירידת המחירים) מביא לפיטורין ולאבטלה.

הגורמים לדפלציה

מפרספקטיבה מוניטרית, דפלציה נגרמת בגלל ירידה בערכו של הכסף וירידה בכמות הכסף לאדם. במשק בו אמצעי החליפין הם מתכות יקרות, דפלציה היא המצב הטבעי, שכן בני האדם מתרבים מהר יותר מקצב השגת המתכות היקרות. גם הקפיטליזם מעודד דפלציה: אמצעי הייצור משתכללים, התחרות גוברת, היצע המוצרים גדל וגרם למחיר לצנוח עד לאיזון מלא עם הביקוש.

יש הבדל בעוצמת הדפלציה בין משקים בהם אמצעי החליפין הן מתכות יקרות לבין משקים בהם נפוץ השימוש באשראי, והכסף יותר נזיל ויותר וירטואלי. במשקים מהסוג הראשון, נפוץ יותר סחר החליפין, ולכן, גם כאשר יש פחות אמצעי חליפין לאדם היקף החליפין במשק לא נפגע בצורה חמורה. מלאי המתכת היקרה נדרש במיוחד ליבואנים כי בעוד שהמחירים המקומיים יורדים, המחירים בארצות אחרות נשארים בעינם. תופעה זו מעודדת יצוא וקנייה של תוצרת מקומית במקום תוצרת חוץ (היקף הקניה במשק יורד, אבל הרכב הסל אותו קונים משתנה כך שיכיל, יחסית, יותר תוצרת מקומית מבעבר.). דפלציה במשקים אלו מעודדת כריית מתכות יקרות ומסעות חקר לגילויין. בכלכלה המודרנית, סחר חליפין נפוץ פחות ולכן ירידה בהיקף האשראי במשק תגרום ישירות להיקף עסקאות קטן בהרבה.

ארבעהה גורמים לדפלציה בכלכלה המודרנית: שפל במחזור העסקים, מדיניות הורדת אינפלציה ממשלתית שהחטיאה את מטרתה, מדיניות מכוונת של עידוד ייצוא ונפילתו של משק מתוכנן ששמר על רמת ייצור גבוהה מן הביקושים.

שפל במחזור העסקים הוא תופעה טבעית. בימי הגאות הביקוש לסחורות עולה, הייצור עולה גם הוא, אך במקום לספק בדיוק את הביקוש ההיצע עולה יותר מדי. במצב כזה נוצרת תחרות עזה בין היצרנים שגורמת להורדת מחירים.

הדפלציה הופכת לבעייתית ברגע שהיא יוצאת משליטה. המחירים יורדים לרמה כזו שבה המפעלים רק מפסידים. מפעלים אלה לא פורעים את חובותיהם לבנקים והבנקים, שצריכים לשמור על יחס הרזרבה, לא יכולים להלוות עוד כסף. מיעוט ההלוואות יוצר ירידה נוספת בכמות הכסף שבידי הציבור ובביקושים. אם יעקלו הבנקים את נכסי החייבים וימכרו אותם, תיווצר עליה נוספת בהיצע המוצרים, והמחירים יוסיפו לרדת. כדי להעלות את כמות הכסף הבנק המרכזי יאלץ להלוות כסף בריבית שלילית.

עצירת הדפלציה

עד שנות השלושים של המאה הקודמת כלכלנים האמינו שדפלציה תיפתר מעצמה. המחירים ירדו, הביקוש יעלה – ואז המחירים יעלו שוב. בזמן השפל הגדול הכלכלה הקיינסיאנית קראה תגר על תפיסה זו. על פי התפיסה הקיינסיאנית הדפלציה לא תיפתר מעצמה ולכן על הממשלה לפעול כדי להעלות את הביקוש בצורה משמעותית באמצעים מלאכותיים, ובעיקר על ידי קיצוץ במיסים, עליה בהוצאות הממשלה וגרעון מכוון.

יש שראו את השיטה הקיינסיאנית כשיטה מנצחת, לנוכח התאוששות הכלכלה האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה, ויש שגרסו כי הייתה זו המלחמה שהביאה להתאוששות המשק בזכות הביקוש לחיילים שפתר את האבטלה וההשקעה בתעשיות צבאיות.

הכלכלה המוניטרית, שתפסה את מרכז הבמה מאוחר יותר, שמה דגש על הורדת הריבית כאמצעי למלחמה בדפלציה. גישה זו התערערה לנוכח הכשלונות הגדולים שנחלה ביפן ובארצות הברית לאחר המשברים בבורסות ב־1987 וב־2000 בהתאמה.

דפלציה בישראל

בישראל, כמו במדינות רבות אחרות נמדדת האינפלציה, ולכן גם הדפלציה, בעיקר על פי מדד המחירים. בכל שנות קיומה של המדינה, נרשמה רק פעם אחת ירידה שנתית במדד המחירים לצרכן, בשיעור של 1.9%, בשנת 2003. חשוב לציין כי לא כל ירידה במדד המחירים מוגדרת מיידית כדפלציה, ויש שלא החשיבו את ירידת המחירים של אז כדפלציה משום שלא הייתה ממושכת דיה וטוענים כי מעולם לא הייתה דפלציה בישראל. מאז ראשית קיומה ועד היום שומרת מדינת ישראל על שיעורי צמיחה ממוצעים גבוהים יותר מבשאר העולם, ולכן נוטה יותר להפגע מאינפלציה מאשר מדפלציה.

אין לבלבל בין דפלציה לדיסאינפלציה, שהיא ירידה בקצב האינפלציה, כלומר, מצב שבו רמת המחירים עולה, אך בקצב יורד.

כלכלה חופשית

כלכלת חופשית הנה שיטה כלכלית-חברתית שנפוצה בחברות רבות ובתקופות רבות במהלך ההיסטוריה, המתבססת על קומודיפיקציה (מיסחור): הפיכת תוצרי פעילות אנושית (כדוגמת רהיט המיוצר על ידי נגר, הצגה שהיא תוצר פעילותם של האמנים וכו') לסחורות. לסחורה שתי משמעויות:

סחורה ניתנת לכימות: ניתן לקבוע את ערכה כשקול לסכום כסף שהוא מחירה. בזכות עיקרון הכימות, ועיקרון התועלת (לעיל), החברה הקפיטליסטית נעשית ייחודית באופייה החישובי-רציונלי מבחינה כלכלית.

כל סחורה היא קניינו של בעל הסחורה, היכול לעשות בה כרצונה במסגרת חוקי החברה. בעל הסחורה יכול לעצב את הסחורה לפי רצונו, לעשות בה כל שימוש בו ירצה (כולל שימוש הפוגם בה), ולהעביר אותה לכל פרט אחר בחברה.

קומודיפיקציה עשוייה להקיים בתחומים רבים של החיים האנושיים, בהתאם למבנה החברה.

הסחורות הפשוטות והמקובלות ביותר הינן אובייקטים חומריים (מכשירי חשמל, מזון, מבנים וכו'), אך ניתן לדבר גם על קומודיפיקציה של שירותים חומריים (תספורת, עיסוי וכו'), ושל אומנות (תיאטרון, ציור וכו'). בנוסף קיימת קומודיפיקציה של משאבי הטבע (יצורים חיים, מים, מרחב ובייחוד קרקע), וכן קומודיפיקציה של יחסי אנוש מסוגים שונים (כדוגמת חינוך, רפואה, ואף אהבה בין בני זוג). סוג אחר של קומודיפיקציה הוא בתחום המידע והיכולות האנושיות (מוסדות אקדמאיים, הכשרה מקצועית, ספרות מקצועית ועוד).

יש להבדיל בין סחורה המשמשת את האדם באופן ישיר (בית, מזון למשל) לבין סחורה המסייעת בידי האדם להגדלת רווחיו (מפעל, תואר אקדמאי, קרקע חקלאית וכו').

עיקרון חשוב של מבנה הכלכלה החופשית הוא באפשרות לסחור בסחורות: להחליפן תמורת המחיר שנקבע עבורן. אפשרות זו יוצרת מבנה של שוק חופשי יחסית מהגבלות לא-כלכליות, בה מעבר מתמיד של סחורות וכסף בין גורמי החברה.

שוק חופשי מקיים את הכללים הבאים:

  •             מספר רב של יצרנים וצרכנים, שכל אחד מהם "קטן מספיק" מבחינת הכמות שהם מוכרים/קונים בשוק, כך שלאף אחד מהם, כפרט בודד, אין השפעה על מחיר המוצר בשוק.
  •             אין התערבות ממשלתית.
  •             אין התארגנויות של יצרנים ו/או צרכנים.
  •             מידע מלא-כל יצרן וצרכן יודע את מחיר המוצר בשוק.

ההבחנה בין גורמי החברה השונים מבוססת על מספר חלוקות חברתיות. חלוקות אלו מוחלטות, אך פרט או ארגון מסוים יכול לחלק את פעילותו כך שיכיל גורמים שונים בכל חלוקה.

חלוקה בין יצרנים (המייצרים סחורה שלא על מנת לעשות בה שימוש עצמי, אלא על מנת למכור אותה תמורת מחירה), צרכנים (הקונים בעזרת ממונם את הסחורות על מנת להשתמש בהן) וסוחרים (הקונים סחורות מהיצרנים ומוכרים אותן לצרכנים, על מנת לזכות ברווח, שהוא ההפרש בין המחירים)

 

חלוקה בין שכירים, עבורם מקיימת קומודיפיקציה של עבודתם (השכיר מוכר את זמנו תמורת מחירו הנקבע בשוק), לבין מעסיקים, הקונים את זמן עבודתם של השכירים על מנת להגדיל רווחיהם.

הכלכלה החופשית מחולקת למעמדות שונים, שמגדירם הראשוני הוא הכלכלי. הפרטים בכלכלת השוק מדורגים ע"פ אומדן של שווי הסחורה שבידיהם, ויכולתם לזכות ברווח.

הכלכלה החופשית יוצרת כוחות חברתיים נוספים, המכונים היצע וביקוש.

הביקוש הינו הצורך של קהל הצרכנים בסחורה מסוג מסוים, והיכולת הכלכלית העומדת לרשותו על מנת לקנות סחורות אלו.

היצע הינו היכולת של היצרנים לספק סחורה מסוג מסוים, והגמול הכספי לו הם זקוקים על מנת להגדיל את רווחיהם.

ההיצע והביקוש הם הכוחות העיקריים הקובעים את מחיר הסחורות, ומשפיעים באופן ישיר על עיצוב החברה בפאן המבני שלה. כוחות אלו מבוססים על שאיפתו של כל פרט לשפר את צריכתו, על ידי צריכת מוצרים מסוימים ועל ידי הגדלת רווחיו.

הכלכלה החופשית המודרנית מכילה מאפיינים ייחודיים ההופכים אותה לקפיטליזם, או כלכלת שוק.

מאזן תשלומים

מאזן התשלומים של מדינה מסוימת מתאר את זרמי התשלומים והתקבולים שלה במטבע חוץ. המאזן נקבע על ידי היבוא והיצוא של סחורה, שירותים, הון פיננסי וכמו כן גם על ידי העברות פיננסיות.

סקירה כללית

אם הזרם של הכסף היוצא גדול מהזרם הנכנס, אזי מאזן התשלומים חיובי; אדרבה, אם הזרם הנכנס גדול מהזרם היוצא, אזי מאזן התשלומים שלילי. כסף הזורם מעבר לגבול המדינה הוא כמו כסף אחר המשלם עבור סחורה, מצרכים, נדל"ן, שירותים וניירות ערך.

ניתן לחלק את העסקאות הבינלאומיות של מדינה מסוימת לשלושה קטגוריות:

  • ·                                             חשבון שוטף
  •             יצוא
  •             סחורה (רכוש מוחשי)
  •             שירותים (כגון סחר סמוי כגון שירותי ייעוץ או משפט, תגמולים והכנסה השקעתית)
  •             הכנסות שונות (כגון ריבית, דיבידנד או כל סוג של הכנסה השקעתית זרה)
  •             יבוא
  •             סחורה
  •             שירותים
  •             הכנסות שונות
  •             העברות חד צדדיות (כגון עזרה זרה, מענקים ומתנות שנתקבלו מארץ זרה(יירשם כייצוא)או ניתנו לארץ זרה(יירשם כיבוא))
  • ·                                              חשבון הון (פיננסי
  •             השקעה זרה ישירה
  •             השקעה בניירות ערך
  •             בעלות על ניירות ערך
  •             חוב ניירות ערך
  •             השקעות שונות (כגון עסקאות במטבע, פקדונות בנקים ומסחר באשראי)
  •             אי התאמות סטטיסטיות
  • ·                                              (ג) עודפים זרים

יתרת רווח רישמית, כולל זהב, מטבע זר, זכויות משיכה מיוחדים ועודפים בקרן במטבע הבינלאומית

 

למאזן התשלומים שני חשבונות:

החשבון השוטף: רושם זרימה נטו של כסף הנכנס למדינה בעקבות סחר בסחורה, שירותים ותשלומי העברה שנעשו בחוץ לארץ. החשבון השוטף עצמו מורכב משלושה חשבונות: חשבון הסחורות והשירותים, חשבון ההכנסות וחשבון ההעברות. גירעון (עודף) מסחרי מופיע כאשר יש גירעון (עודף) בסחר בסחורה במסגרת החשבון השוטף.

חשבון ההון: רושם זרימה נטו של כסף מגיע מקניה או מכירה של נכסים כגון מניות, אגרות חוב וקרקע.

כסף הנכנס לארץ נרשם ב-(+) והיוצא מהארץ נרשם ב-(-):

יצוא נרשם ב-(+)

יבוא נרשם ב-(-)

עלייה בבעלות נכסים בחוץ לארץ נרשמת ב-(-)

עלייה בבעלות זרה של נכסים בארץ נרשמת ב-(+)

חשבון יכול להיות בגירעון או בעודף. כך לדוגמה, עודף מסחרי רומז על כך כי היצוא של המדינה גבוה מהיבוא שלה ולכן ישנו זרם נטו נכנס לתוך המדינה. לעומת זאת, גירעון מסחרי רומז על כך כי המדינה מייבאת יותר מאשר היא מייצאת ולכן ישנו זרם נטו יוצא מהמדינה.

למדינה אשר יש לה מאזן תשלומים אפס, הגירעון בחשבון השוטף חייב להיות מאוזן על ידי העודף שבחשבון ההון. ארצות הברית התמודדה עם חשבון שוטף שלילי למשך זמן רב, אשר מומן באמצעות חשבון פיננסי חיובי. הדרך היחידה לקנות יותר מהמכירות שלך היא להלוות כסף.

למדינה מסוימת תהיינה מאזן תשלומים שלילי (כלומר, ישנו זרימה נטו של כסף היוצאת מהמדינה) אם גם החשבון השוטף וגם חשבון ההון נמצאים בגירעון. במקביל, אם מאזן התשלומים חיובי (כלומר, ישנו זרימה נטו הנכנסת למדינה), אזי שני החשבונות בעודף.

היסטוריה

מבחינה היסטורית, זרמים אלו לא נמדדו בזהירות והזרם התקדם בסחורות ומטבעות ללא הגבלה, וכך הפכה הסילוקין לעניין של שיקול הדעת של הבנקים והממשלות אשר העניקו להם את הרשיונות לפעול. המרקסיזם הייתה תאוריה אשר יחסה חשיבות רבה למאזן התשלומים, ואשר ביקשה בפשטות לזכות במונופול על זהב על מנת להחזיקו מחוץ לידיהם של יריבים צבאיים פוטנציאליים.

בעוד המקרסיזם נכנע לכלכלה הקלאסית, שיטות גולמיות אלו הוסדרו מאוחר יותר במאה ה-19 על ידי בסיס הזהב, אשר קושרו לבנקים מרכזיים באמצעות הסמכה על החלפת "מטבע קשה" בזהב. לאחר מלחמת העולם השנייה, שיטה זו הוחלפה במוסדי ברטון וודס (קרן המטבע הבילאומית והבנק להתיישבויות בינלאומיות) אשר הצמידו מטבעות של המדינות המשתתפות כנגד הדולר האמריקאי, אשר היה ניתן לפדותו באופן נומינלי בזהב. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הופסקה פדיון זה, דבר אשר הותירה את השיטה ללא בסיס רישמי. יש המחשיבים את השיטה למבוססת על נפט, מצרך רצוי בצורה כלל עולמית עקב התלות הגדולה של תשתית ההון על אספקת הנפט. מאחר ואופ"ק מתמחרת נפט בדולרים אמריקאים, הדולר האמריקאי עודנו המטבע המרכזי בשיטה זו, אולם לאחרונה החלה האירו לאתגר מטבע זה במידה הולכת וגוברת, ובמידה מסוימת, גם הין היפני.

מאזן התשלומים של ישראל

מאזן תשלומים (במיליוני דולרים)

 נתונים שנתיים

2001

2002

2003

2004

החשבון השוטף

תקבולים

יצוא סחורות ושירותים

39,751

38,517

42,365

50,376

הכנסות

2,640

2,374

2,704

2,259

העברות שוטפות

7,799

8,124

7,497

7,280

תקבולים לחשבון השוטף – סך הכל

50,190

4,9016

52,567

59,915

תשלומים

יבוא סחורות ושירותים

43,430

42,714

44,287

52,048

הכנסות

7,573

6,484

6,577

6,282

העברות שוטפות

1,107

1,362

1,125

1,081

תשלומים לחשבון השוטף – סך הכל

52,110

50,560

51,989

59,411

תנועות נטו

סחר סחורות ושירותים

3,678-

4,197-

1,922-

1,672-

הכנסות נטו

4,933-

4,109-

3,873-

4,022-

העברות שוטפות נטו

6,692

6,762

6,372

6,199

עודף (גירעון) בחשבון השוטף

1,920-

1,544-

578

504

חשבון ההון – נטו

679

151

465

523

החשבון הפיננסי

השקעות תושבי ישראל בחו"ל

השקעה ישירה

688

982

2,067

3,037

השקעה בניירות ערך

1,623

2,708

2,837

1,527

השקעות אחרות

2,655

1,322

1,615

5,404

מכשירים פיננסיים נגזרים

510-

193-

339-

484-

יתרות מט"ח

138-

623-

1,314

314

השקעות תושבי ישראל בחו"ל – סך הכול

4,317

4,195

7,495

9,799

השקעות תושבי חוץ בישראל

השקעה ישירה

3,635

1,770

3,880

1,619

השקעה בניירות ערך

75

723

2,025

5,404

השקעות אחרות

1,550

1,013

59

207-

השקעות תושבי חוץ בישראל – סך הכל

5,260

3,506

5,963

6,816

תנועות פיננסיות – נטו

השקעה ישירה

2,947-

788-

1,813-

1,418

השקעה בניירות ערך

1,548

1,985

812

3,877-

השקעות אחרות

1,104

308

1,557

5,612

מכשירים פיננסיים נגזרים

510-

193-

339-

484-

יתרות מט"ח

138-

623-

1,314

314

תנועות פיננסיות נטו – סך הכל

943-

689

1,531

2,983

הפרשים סטטיסטיים (1)

298

2,083

488

1,956

(1) כולל תנועות הון ותנועות פיננסיות שלא מוינו

מדד המחירים לצרכן

מדד המחירים לצרכן הוא מספר סטטיסטי, המשתנה מזמן לזמן, ואשר מיועד למדוד את השתנות המחירים של סל מוצרים ושירותים הנצרכים על ידי קבוצת צרכנים.

חישוב המדד

מאחר שמטרת המדד היא למדוד את השינוי ברמת המחירים, אין חשיבות לערכו המוחלט אלא לשנוי היחסי בערך זה. לעליית המדד מרמה של 100 נקודות לרמה של 110 נקודות משמעות זהה לעלייה מ-200 ל-220. לפיכך, קובעים את ערך המדד בנקודת זמן אחת (הקרויה "תקופת הבסיס") באופן שרירותי. בדרך כלל, נהוג לקבוע את ערך המדד בתקופת הבסיס בגובה של 100 (או 100 נקודות). קביעה כזו תגרום לכך שערך המדד בכל נקודת זמן יהיה שווה ל"רמת המחירים הכללית" באותו זמן, כשהיא מבוטאת באחוזים מרמת המחירים בתקופת הבסיס.

כדי לקבוע את השינוי שחל בערך המדד מתקופת הבסיס ועד לנקודת זמן אחרת, קובעים "סל" של מוצרים ושירותים המשמש לחישוב. מאחר שמדובר במדד מחירים לצרכן, יהיה הסל מורכב ממוצרים ושירותים הנצרכים על ידי הצרכנים, אליהם מתייחס החישוב. מדד המחירים בנקודת זמן לאחר תקופת הבסיס יהיה שווה למדד בתקופת הבסיס כשהוא מוגדל (או מוקטן) על פי שיעור השינוי של עלות הסל (כלומר, מוכפל בעלות הסל בנקודת הזמן עבורה מחושב המדד ומחולק בעלות אותו סל בתקופת הבסיס).

קיימות מספר בעיות בחישוב המדד:

קביעת הסל: סל המוצרים והשירותים אמור לשקף את דפוסי הצריכה של קבוצת צרכנים מסוימת. לפיכך בודקים את הרגלי הצריכה של אותה קבוצה בתקופה מסוימת. קיימת השאלה – באיזו תקופה יש למדוד? האם יש לשמור על סל קבוע לאורך שנים רבות?

מוצרים חדשים: כיצד מטפלים בכניסת מוצרים חדשים לסל התצרוכת.

שינויים באיכות המוצרים: ניתן להתייחס לזאת כאל העלמות מוצר וכניסת מוצר אחר במקומו.

כמובן קיימות גם בעיות מדידה אחרות, כבכל מדד סטטיסטי.

הפתרונות לשאלות אלה נעשים בצורות שונות:

בדרך כלל, נוהגים לקבוע סל התחלתי על פי סקר שנערך סמוך לתקופת הבסיס. בסל זה משתמשים מספר שנים. לאחר מכן, קובעים תקופת בסיס חדשה וממנה ואילך משתמשים בסל חדש. באופן זה, ניתן לקבל סדרות של מדדים לתקופות שונות (עוקבות) שלכל אחת מהן תקופת בסיס שונה בה נקבע מדד 100. כדי לקבל סדרת מדדים לתקופה ארוכה – משרשרים את המדדים. כלומר, קובעים את המדד הבסיסי של כל מדד (שהוא כאמור גודל שרירותי) להיות שווה לערך המדד האחרון שבסדרה הקודמת. שיטה זו מאפשרת השוואת רמות מחירים בתקופות ארוכות ושימוש במדד לצרכים מעשיים, אם כי, קיימות בעיות מושגיות קשות בהשוואות כאלה.

לגבי מוצרים חדשים, נוהגים שלא להכלילם בסל אלא לאחר שמשקלם מגיע לרמה מינימלית מסוימת. כמו כן, עידכון הסל תוך מספר שנים קטן מצמצם את הבעייתיות של שינויי איכות (אם כי יוצר בעיות אחרות הקשורות בשירשור).

מדד המחירים לצרכן בישראל

מדד המחירים לצרכן בישראל מקורו במדד המחירים לצרכן בארץ ישראל שנוסד בשנת 1922 בתקופת המנדט הבריטי. המדד נערך על פי "סל" המשקף את תצרוכתן של המשפחות העירוניות בארץ. הוא מחושב על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומפורסם מדי חודש ב-15 לאותו חודש (במידה וה-15 הוא יום שבת מפורסם המדד יום קודם). שעת פרסום המדד הייתה 17:00, אולם, בעקבות ההארכה בשעות המסחר בבורסה לניירות ערך נדחתה גם שעת הפירסום. במהלך הזמן התפתחה ולוּטשה שיטת חישוב המדד והשימוש בו התרחב מעבר לתחום מדידת האינפלציה גם לתחום יחסי העבודה (תוספת יוקר, עוד מתקופת המנדט והסכמי שכר), הצמדה של התחייבויות כספיות ומיסוי.

סל התצרוכת מורכב מ-10 תחומים עיקריים (בהם מזון, דיור, בריאות, הלבשה והנעלה, תחבורה ותקשורת, תרבות ובידור וכו'), המורכבים הרבה סעיפי משנה ותת סעיפים. לכל אחד מהמרכיבים יש חלק שונה במדד (המתבטא באחוזים), המבטא את האחוז מההוצאה החודשית של משפחה ממוצעת. לדוגמה משקלו של סעיף הדיור הוא 22 אחוזים, כלומר משפחה ממוצעת מוציאה על דיור כ-22 אחוז מההוצאה החודשית שלה.

הואיל והרגלי הצריכה שלנו משתנים עם הזמן, הלמ"ס בונה כל שנתיים סל חדש בכדי לשקף את השינויים הללו.

משקלי קבוצות התצרוכת העיקריות (באחוזים)

 קבוצה ראשית

המשקל
בינואר 2003

המשקל
בינואר 2005

מזון (ללא פירות וירקות)

13.5

13.9

ירקות ופירות

3.5

3.3

דיור

23.2

21.6

אחזקת הדירה

9.75

10.4

ריהוט וציוד לבית

4.75

4.3

הלבשה והנעלה

2.9

3.00

בריאות

4.85

5.1

חינוך, תרבות ובידור

12.9

12.9

תחבורה ותקשורת

20.3

21.2

שונות

4.4

4.6

סקר הוצאות משפחה

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עורכת מדי שנה סקר המכונה "סקר הוצאות משק הבית", כדי לדעת עד כמה הסל משקף את הרגלי הצריכה בחברה. מתוקף כך הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פונה ל-500 משקי בית בכל חודש, המהווים מדגם סטטיסטי (מייצג) של כלל משקי הבית במדינה. במסגרת זו, מבקשת הלמ"ס ממשקי הבית לתעד ביומן מיוחד במשך שבועיים את כל פרטי ההוצאות שלהם (סך ההוצאה, כמות הרכישה, מקומה של הרכישה ועוד). לאחר שבועיים נערך ראיון עם משקי הבית ובו אלו נשאלים בנוגע להוצאות שאינן יומיומיות שביצעו. הצירוף של שתי אלו (ההוצאות היומיומיות והלא-יומיומיות) מאפשר ללמ"ס לבנות את הרכב ההוצאות של משק בית ממוצע בישראל.

לצד הפניה ל-500 משקי בית, פונה הלמ"ס ל-2,500 "מדווחים קבועים"- בעלי עסקים, חנויות וסוחרים (שחלקם עובדים באינטרנט) ומרכזת בעזרת אלו את המחירים של המוצרים שנמצאים בתוך סל התצרוכת. נתונים אלו נאספים ומשוקללים ליצירת "מדד המחירים לצרכן".

חישוב המדד בישראל

החישוב נעשה באמצעות 3 שלבים:

א. חישוב חלקם של המוצרים והשירותים השונים מסך ההוצאה, על פי ההוצאה על כל אחד מן המוצרים והשירותים בתקופת הבסיס.

ב. חישוב מדד מחירים לכל מוצר ושירות בנפרד. המדדים הללו מביעים את השינוי במחיר המוצר (מתקופת הבסיס, כמובן).

ג. עריכת ממוצע משוקלל של מדדי המחירים שחושבו (סעיף ב') בהתאם לחלקם של המוצרים והשירותים מסך ההוצאה (סעיף א').

שימושים והשפעות

שימושי מדד המחירים לצרכן:

הצמדה למדד של תשלומים (שעליהם נקבע מראש כי יוצמדו למדד), הלוואות, משכנתאות, אגרות-חוב ודמי מזונות.

בסיס לחישובים של תוספת יוקר: תשלום שמקבלים שכירים כפיצוי לעלייה ביוקר המחייה, אם הושג הסכם בין המעסיק למועסק בנוגע לתשלום שכזה. בדרך כלל התוספת מחושבת לפי מדד המחירים לצרכן.

אמצעי למעקב אחר ההתפתחויות במשק.

מקובל לומר כי עלייה במדד המחירים לצרכן פירושה אינפלציה, וכי ירידה במדד משמעה דפלציה.

 

 

מיתון

מיתון הוא מונח במקרו כלכלה שפירושו האטה בצמיחה של המשק, הנובעת מאי-התאמה בין ייצור לצריכה (בדרך כלל רווית השוק המקומי בשל ייצור מעל ליכולת צריכה של המשק), אשר מקשה על היצרנים את מכירת מוצריהם, מה שמוביל לצמצום הייצור, סגירת מפעלים וסניפים וגידול באבטלה. ככל שהמיתון חמור יותר, כך ממדי התופעות גדלים, כיוון שפגיעה בחברה אחת או בענף אחד מתפשטים למגזרים אחרים של הכלכלה במה שקרוי "אפקט הדומינו".

אין הסכמה בין כלכלנים לשיעור הצמיחה שמתחתיו נמצא המשק במיתון. בארצות הברית ההגדרה הרשמית היא שני רבעונים רצופים בהם התמ"ג ירד. עם זאת, במדינה כמו ישראל בה קצב גידול האוכלוסייה גבוה יש משמעות גם לשיעור הגידול בתמ"ג לנפש, אשר עלול להיות שלילי גם כאשר הצמיחה בתמ"ג חיובית, כל עוד זו אינה מדביקה את קצב גידול האוכלוסייה.

מיתון חמור ומתמשך קרוי שפל כלכלי (depressi n). בשפל כלכלי מחריפות התופעות של מיתון – אבטלה, פשיטות רגל של עסקים, צמצום הפעילות העסקית והכלכלית. כתוצאה מכל אלה הייצור בשפל כלכלי אינו ממצה את הפוטנציאל היצרני של השוק.

השפל הכלכלי המפורסם ביותר היה המשבר הכלכלי הגדול שהתחיל בשנת 1929 עם קריסת הבורסה לניירות ערך של ניו יורק.

מיתון הוא עניין שגרתי ומחזורי בכלכלה חופשית, שאין בה תכנון. חוסר תכנון הוא הסיבה לרוויה של השוק – הייצור אינו מותאם לצריכה "מלמעלה". בכלכלות מתוכננות, אשר נוהגות במדינות סוציאליסטיות, לא תיתכן אפשרות של ייצור מעבר ליכולת הצריכה. לעומת זאת, במדינות כגון אלה לעתים ישנו דווקא מצב של ייצור מתחת לכוח הצריכה של הציבור, מה שמוביל למחסור תמידי בסחורות.

התרופה הקלאסית כנגד מיתון היא הגדלת הוצאות הממשלה. כדי להוציא את המשק מהגלגל החוזר של ירידה בביקושים – ירידה ביצור – פיטורים וסגירת מפעלים – גידול באבטלה – ירידה בבטחון הצרכנים – ירידה בביקושים הממשלה מפעילה פרויקטים גדולים של בניית תשתיות תוך הגדלת הגרעון הממשלתי. ביקושים אלו אמורים להתניע את הצמיחה במשק על ידי שבירת המעגל ולהשתלם בעתיד כאשר הצמיחה משתמשת ומואצת על ידי התשתיות המשופרות. תרופה זו הייתה יעילה בזמן השפלים הכלכליים של תחילת ואמצע המאה העשרים אך אינה מקובלת כיום כאשר הגישה המוניטרית שלטת וגרעון ממשלתי מופרז נחשב תמרור אזהרה למצב המשק.

התרופה המוניטרית למיתון היא הורדת רבית והגדלת כמות הכסף על ידי הבנק המרכזי. הורדת הרבית מקלה מחד על עסקים את נטל הרבית ומאפשרת להם הגדלת החוב (נטילת אשראי נוסף) ומקטינה מאידך את האטרקטיביות של חסכון אצל משקי הבית על מנת לעודד צריכה. דוגמה מופתית לשימוש בתרופה המוניטרית ניתן לראות בהתנהגות הבנק המרכזי האמריקאי בשנים 2001-2003. לעומת זאת כלכלת יפן מתנדנדת בין יציאה וכניסה למיתון מאז 1990 למרות ששער הרבית נותר אפסי לאורך כל התקופה.

 

 

מוניטריזם

מוניטריזם או כלכלה מוניטרית היא השקפת עולם כלכלית מודרנית לפיה היצע הכסף הוא הגורם המקרוכלכלי הקובע את הביקוש המצרפי, סך התוצר ורמת המחירים במשק.

עיקרי הכלכלה המוניטרית

התפיסה המוניטריסטית נחשבת שמרנית והיא מנוגדת לכלכלה נאו-קיינסיאנית. בעוד שהכלכלן הנאו-קיינסיאני מאמין ביכולתה של מדיניות פיסקלית להשפיע על התוצר ורמת האבטלה ורואה בהוצאות הממשלה כלי מקרוכלכלי חשוב, עמיתו המוניטריסט רואה בהתערבות ממשלתית זו תופעה מזיקה שאין ביכולתה לגרום לתוצאות המיוחלות משום שהגידול בהיצע הכסף והאינפלציה יבטלו את השפעותיה.

במקום ההתערבות הממשלתית, או למצער לצידה, דוגלת הכלכלה המוניטרית בפיקוח הדוק על היצע הכסף מצידו של הבנק מרכזי על מנת להשיג יציבות מחירים וכתוצאה ממנה שגשוג כלכלי.

שורשיה של התאוריה בשתי אסכולות כמעט סותרות: הגישה אל הכסף של הכלכלנים הקלאסיים בני המאה ה-19 כדוד ריקרדו ולעומתה התאוריה הקיינסיאנית של הכסף, המתייחסת לשוק הכסף בדגש על צד הביקוש שמניע את הכלכלה.

מונטריסטים בולטים

בעולם

אבי המונטריזם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום ונושא הדגל שלו הוא הכלכלן האמריקאי רב ההשפעה מילטון פרידמן. ב-1963 הוציאו פרידמן והכלכלנית אנה שוורץ את ספרם ההיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית 1867-1960, סקירה של גלי הגאות והשפל הכלכליים של כמאה שנים מנקודת מבט מוניטריסטית התולה אותם בעודפי או חוסרי היצע בשוק הכסף בהתאמה.

מונטריסטים חשובים אחרים הם נגידי הפדרל ריזרב פול וולקר ואלן גרינספן.

בישראל

הגישה המונטריסטית רווחת בישראל ובין תומכיה ניתן למנות את יעקב פרנקל,סטנלי פישר ודוד קליין, כולם נגידי בנק ישראל.

התפתחות היסטורית

מונטריזם הפך להיות פופולרי בראשית שנות השבעים כאשר הכלכלה הקיינסיאנית כשלה בנסיון להסביר כיצד ייתכן מצב של סטגפלציה, אינפלציה המלווה במיתון ואבטלה. נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר מינה את פול וולקר לנגיד הפדרל ריזרב וזה הטיל מגבלות משמעותיות על היצע הכסף והשיג יציבות מחירים ,אם גם במחיר של מיתון חריף.

מאז ראשית שנות התשעים חל פיחות מסוים במידת הקבלה של התאורייה בקרב כלכלנים וקובעי מדיניות ברחבי העולם, אם כי היא עדיין גורם מוביל בארצות רבות, בעיקר בקרב הבנקים המרכזיים .

מדיניות פיסקלית

מדיניות פיסקלית היא מונח בכלכלה המתייחס להוצאות הממשלה כמו גם לאופן שבו הם ממומנות, אם על ידי הטלת מיסים ואם על ידי חוב, פנימי או חיצוני.

מונחים

כאשר הממשלה מוציאה יותר מסך הכנסותיה (בדרך כלל ממיסים), כפי שנוהגות בפועל רוב הממשלות, אנו נאמר כי לממשלה גרעון פיסקלי. הגירעון יכול להיות ממומן על ידי מכירת נכסי המדינה או על ידי הנפקת אגרות חוב או מלווים לציבור במטבע המקומי (חוב פנימי) או על ידי קבלת הלוואות מחו"ל (חוב חיצוני). לבסוף , יכולה הממשלה, בדרך כלל על ידי הבנק המרכזי להדפיס כסף חדש ולשלם באמצעותו.

ממשלה נוקטת מדיניות פיסקלית מרחיבה כאשר היא מגדילה את הוצאותיה באופן גרעוני, או לעתים כאשר היא מצמצמת את גביית המסים. המצב ההפוך ייקרא מדיניות פיסקלית מצמצמת.

שימוש במדיניות פיסקלית

לפי הכלכלה הנאו קלאסית ובעיקר לפי משנתו של ג'ון מיינארד קיינס, הממשלה יכולה וצריכה להשתמש במדיניות פיסקלית ככלי על מנת לסייע לשוק להגיע למצב של תעסוקה מלאה ולמנוע מיתון. הגדלת הוצאות הממשלה, למשל על ידי ביצוע עבודות תשתית כגון סלילת כבישים באופן ציבורי, מסייעות למשק בכך שהן מזרימות ביקוש חדש למוצרים ושירותים, בגודל הנגזר מהמכפיל הקיינסיאני, ומאפשרות ליצרנים לספק ביקוש זה על ידי ייצור נוסף באמצעות העסקת עובדים נוספים.

באופן כללי יותר. מקובל לדבר על מדיניות אנטי-מחזורית: כשם שיש לנקוט מדיניות פיסקלית מרחיבה בעת מיתון, כך יש לנקוט מדיניות פיסקלית מצמצמת או מרסנת בשעת גאות. על ידי הקטנת הוצאות הממשלה בתקופה של תעסוקה מלאה וצמיחה גבוהה, ניתן אמנם למתן את הקיצוניות של מחזור העסקים ולמנוע תקופת שפל חריפה בעתיד. אך בפועל ממשלות אינן נוהגות על פי רוב להלחם בגאות ושגשוג כלכלי באופן זה. בעולם המערבי יהיה זה בדרך כלל הבנק המרכזי שיילחם באינפלציה, שהיא תוצאה שלילית של גאות, על ידי העלאת שער הריבית במשק.

ביקורת

כלכלנים מוניטריסטים כגון מילטון פרידמן סבורים כי הממשלה אינה יכולה להשיג דבר באמצעים המתוארים לעיל ואף גורמת נזק כאשר היא מממנת את גרעונה על ידי הזרמת כסף חדש לשוק. הגדלת היצע הכסף היא לדידם הגורם היחידי לעליית מחירים. במקום מדיניות פיסקלית, יש להשתמש לטענתם במדיניות מוניטרית – לקבוע שער ריבית גבוה כדי לרסן (או נמוך, כדי לעודד) פעילות כלכלית.

חוב לאומי

כאשר הממשלה נוהגת להוציא כספים באופן גרעוני לאורך זמן, היא מייצרת חוב לאומי הולך וגדל. על חוב זה היא נדרשת לשלם ריבית שהופכת להוצאה ממשלתית הולכת וגדלה. כאשר החוב הלאומי (שמקובל למדוד כאחוז מהתמ"ג) מגיע לממדים גדולים, יש לכך השלכות שליליות, לא רק משום שהמשק מקצה משאבים הולכים וגדלים להחזר חובות העבר, אלא גם משום ששיעור הריבית שהוא נדרש לשלם עולה.

בישראל מוקדש כשליש מתקציב המדינה להחזר חובות. בשנת 2006 צפויה הממשלה לשלם כריבית על החוב הלאומי כ-36 מיליארד שקל — למעלה מ-13% מסך תקציב המדינה, שצפוי להיות כ-271 מיליארד שקלים.

עקומת פיליפס

עקומת פיליפס

עקומת פיליפס מתארת את הקשר ההפוך בין אינפלציה לאבטלה.

מקורה של עקומת פיליפס במחקר אמפירי של הכלכלן הבריטי אלבן פיליפס שפורסם ב-1958. במחקרו מצא פיליפס קשר סטטיסטי הפוך בין עליות שכר נומינליות ושיעור האבטלה בבריטניה בין השנים 1861 ו-1957.

ב-1960 ניסחו פול סמואלסון ורוברט סולו את תגליתו של פיליפס מחדש על ידי החלפת השינוי בשכר בשיעור האינפלציה. בכך הביאו את העקומה לצורה הפשוטה והמוכרת כפי שהיא מוצגת בתרשים. כמו כן אישרו בעבודתם כי גם בארצות הברית קיים הקשר המגולם בעקומה במציאות. כלכלנים נוספים אישרו את תקפותו בארצות אחרות.

שילוב עקומת פיליפס במודל הקיינסיאני

הקשר האמפירי בין אבטלה לאינפלציה שולב במודל הקיינסיאני על ידי כלכלנים נאו-קלאסיים כסמואלסון וריצ'רד ליפסי. ההצדקה התאורטית לקיומו היא שבמצב של אבטלה גבוהה, חברות תעשיתיות שרוצות לייצר יותר כדי לענות על ביקוש גבוה צריכות להעלות את שכר העבודה שהן מציעות פחות מאשר היו צריכות בהנתן שיעור אבטלה נמוך יותר. ההפך גם הוא נכון: במצב של אבטלה נמוכה או כשאין אבטלה בכלל יאלצו התעשיינים להאיץ את קצב עליית השכר כדי להתחרות על מעט העובדים הזמינים.

למיזוג העקומה אל תוך המודל הייתה השלכה מעשית חשובה: הוא נתן בידי קובעי מדיניות כלכלית את האפשרות להשתמש בהוצאה ממשלתית להעלאת הביקוש המצרפי על מנת להוריד את שיעור האבטלה במשק על חשבון אינפלציה גבוהה. לחליפין יכולה הממשלה לנקוט במדיניות הפוכה ולהשיג יעד של אינפלציה נמוכה במחיר של אבטלה גבוהה על ידי צמצום הוצאות הממשלה או העלאת מסים.

הגאות הכלכלית בשנות השישים אישרה את תחזיותיה של התאוריה; מדינות רבות נהנו מאבטלה נמוכה וצמיחה גבוהה במחיר של אינפלציה גואה. בחלק מהמקרים היה זה פרי מדיניות ממשלתית מכוונת אך בארצות הברית, למשל, הייתה זו תוצאת לוואי של מלחמת וייטנאם שכפתה על ממשל ג'ונסון מדיניות פיסקלית מרחיבה.

סטגפלציה והביקורת על עקומת פיליפס

בשנות השבעים נקלעו מדינות מתועשות רבות למצב הנקרא "סטגפלציה", שלא תאם את תחזיותיהם של פיליפס וסמואלסון משום ששיעורי האינפלציה והאבטלה היו שניהם גבוהים בעת ובעונה אחת. כלכלנים מונטריסטים כמילטון פרידמן תקפו את עקומת פיליפס ואת הגישה הגורסת כי ניתן באמצעות מדיניות פיסקלית להשיג שיעור אבטלה נמוך וצמיחה גבוהה לאורך זמן.

רוב הכלכלנים חדלו לראות בעקומת פיליפס בצורתה הראשונית ייצוג נאמן של המציאות. המחוונים הכלכליים הוכיחו שהקשר בין אינפלציה לתעסוקה מורכב יותר.

שיעור האבטלה הטבעי

עקומת פיליפס – תזוזה דו שלבית וחזרה לשיעור האבטלה הטבעי

השערת "שיעור האבטלה הטבעי", אותה הציג פרידמן ב-1968 היא הכללה של התאוריה המגולמת בעקומת פיליפס. לפיה יש להבדיל בין הטווח הקצר בו נע המשק על העקומה כפי שנאמר עד כה לטווח הארוך בו תתרחש תזוזה של העקומה אשר תביא בשיווי משקל את המשק לרמת התעסוקה המקורית. רמה זו היא שיעור האבטלה הטבעי הנגזר מקיומם של פרטים שלא רוצים או לא יכולים לעבוד.

עקומת פיליפס לטווח הארוך היא למעשה קו אנכי אליבא דפרידמן. מדיניות פיסקלית מרחיבה או מצמצמת תביא לשינויים בשיעור האינפלציה אך לא ברמת התעסוקה.

המנגנון שיביא לתזוזה של העקומה ולחזרה לשיעור האבטלה הטבעי הוא הסתגלותם של הפרטים לרמת האינפלציה החדשה. פרידמן מסתמך על כך שלעובדים יש ציפיות רציונליות והם ישנו בטווח הארוך את הביקוש לעבודה בכל רמת שכר נתונה בהתאם לאינפלציה ולערך הקנייה האמיתי של שכרם.

כלכלנים אחרים דחו את ההסבר של פרידמן כי העובדים סובלים מאשליית כסף בטווח הקצר ולכן מוכנים לעבוד יותר. לדעתם, מה שנותן לעקומת פיליפס את צורתה לטווח הקצר הוא היכולת של עובדים במצב של אבטלה נמוכה לסחוט באמצעות איגודיהם שכר גבוה יותר מהמעסיקים. המעסיקים מעבירים את העלויות לצרכן בצורת העלאת מחירים.

המחלוקת התאורטית בין אלה לאלה היא בעיית ביצה ותרנגולת. האם עליית מחירים גורמת לאבטלה נמוכה או ההפך? בשני המקרים התוצאה זהה: יחס הפוך, לפחות בטווח הקצר בין אינפלציה לאבטלה.

עקומת פיליפס כיום

הגישה הרווחת במחקר הכלכלי כיום היא לקבל את התזוזות של העקומה מעת לעת. מחקרים בארצות הברית, למשל הראו כי עקומות שונות מתאימות למידע המקובץ של תקופות בנות כעשור.

העובדה שעקומת פיליפס זזה אין פרושה בהכרח ששיעור האבטלה הטבעי אכן קיים וקבוע כפי שסבר פרידמן. בסוף שנות התשעים היה שיעור האבטלה בארצות הברית נמוך מ-4 אחוזים, הרבה מתחת לאומדנים המקובלים באותה עת של שיעור האבטלה הטבעי באמריקה.

ישנם כלכלנים הסבורים כי הקשר הנכון אינו בין שיעור האינפלציה לשיעור האבטלה אלא בין שיעורי השינויים שלהם בהתאמה.

הפוליטיקה של העקומה

הבחירה המשתמעת מעקומת פיליפס בין יציבות מחירים לאבטלה נמוכה היא במהותה פוליטית משום שהמדיניות האופטימלית עבור סקטור אחד אינה בהכרח מיטיבה עם אחרים.

בישראל כמו ברוב מדינות המערב, שני משתני החלטה עיקריים קובעים את מיקום המשק על העקומה:

המדיניות הפיסקלית הנקבעת על ידי הממשלה ובעיקר הגרעון התקציבי שלה.

שער הרבית הנהוג במשק ונקבע על ידי הבנק המרכזי.

הממשלה רואה בדרך כלל לנגד עיניה את צמצום האבטלה ועידוד הצמיחה כמטרה עליונה ואילו הבנק המרכזי מעדיף לשמור על יציבות מחירים. לצידו של נגיד הבנק עומדת הטענה המונטריסטית: בין כה וכה לא ניתן להשיג צמיחה ארוכת טווח באמצעות אינפלציה. הממשלה יכולה לטעון,לעומת זאת כי ההשפעה לטווח קצר עשויה לארוך מספר שנים ולהביא תועלת רבה למשק.

תוצר לאומי גולמי

תוצר לאומי גולמי (תל"ג) הוא מונח המבטא את סך כל המוצרים (סחורות ושירותים) הסופיים המופקים בשנה נתונה במשק לאומי, בתוספת ההכנסות של גורמי ייצור מקומיים כתוצאה מפעילותם מחוץ לגבולות הארץ והחסרה של ההכנסות של גורמי ייצור חיצוניים העובדים באותו משק (כגון עובדים זרים).

לצורך חישוב התל"ג מוגדר "מוצר" ככל כסחורה או שירות שניתנים בתשלום. לפיכך, התל"ג הוא סיכום של כלל העברות הכספים במשק הלאומי. התל"ג אינו כולל סחורות ושירותים שאינם ניתנים בתשלום (פעילות התנדבותית למשל) וגם לא הפרשת כספים לחיסכון. התל"ג מתבסס בעיקר על העברות כספים מדווחות. ברוב המדינות יש חובה לדווח על העברות כספים לצורך תשלומי מסים, אולם יש גם העברות כספים שאינן מדווחות, ויש קושי להכלילן בנתוני התל"ג.

לעתים עורכים התאמות אינפלציוניות כדי שחישוב התל"ג ישקף את התיסופים והפיחותים בערך המטבע במהלך השנה הנמדדת. בחלוקה של כלל התל"ג במספר האנשים החיים במשק מסוים מתקבל הנתון של תל"ג לנפש, המכונה לפעמים גם "רמת החיים". התל"ג לנפש משמש אומדן מקובל לחוסנו הכלכלי של המשק, כיוון שהוא משקף במידה מסוימת את ניצול כוח העבודה ומשאבי האנוש במשק.

תל"ג היה אומדן מקובל עד לסוף שנות השמונים. כיום, נדחקו רגליו ונעשה שימוש בעיקר בנתוני תמ"ג, תוצר מקומי גולמי המחושבים באופן דומה, אך כוללים רק פעילות פנים-מדינתית. ר' הרחבה תחת ערך זה.

תוצר מקומי גולמי

תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) הוא מונח כלכלי המציין מדידה של הערך הכולל של הסחורות והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים במהלך תקופה נתונה. נתונים אלו מבוטאים במונחים של כסף. המונח שונה מתוצר לאומי גולמי (תל"ג) בכך שהוא מוציא מכלל החישובים העברות כספים בין מדינות, כך שהחישוב כולל למעשה את התוצר שנוצר בתוך מדינה מסוימת ולא את התוצר שנתקבל זה.

כלכלנים רבים רואים בעלית התמ"ג סימן חיובי, שכן עליה כזו מעידה לעיתים קרובות על עליה בצריכה ובהשקעות, וההנחה היא שככל שאנשי מדינה מסוימת צורכים יותר- כך רמת חייהם ואושרם עולים, והם באמת קונים יותר ויותר מוצרים הנחוצים להם לאורח חיים טוב יותר.

חישוב התמ"ג

בחישוב תמ"ג ישנם המבחינים בין חישוב תמ"ג נומינלי (או תמ"ג כסף), המתייחס לערכי כסף שהוצא בתקופה מסוימת; ותמ"ג ריאלי (או תמ"ג לפי "מחירים קבועים") הכולל התאמה לאינפלציה באותה שנה.

משוואת החישוב המקובלת לתמ"ג היא הבאה:

תמ"ג = צריכה + השקעות + יצוא – ייבוא

כלכלנים, החל משנות החמישים, מעדיפים לעתים קרובות לפצל את הצריכה הכוללת לצריכה פרטית ולצריכה ציבורית (כלומר, ממשלתית). ההנחה שביסוד הפיצול היא שמוקד תשומת הלב של כלכלנים ושל המדיניות הכלכלית צריך להיות בשינוי או השפעה על הצריכה הפרטית, כשהצריכה הממשלתית נחשבת ממריץ "חיצוני" לכלכלה הלאומית. מכאן נובעת הנוסחה התקנית המתוקנת הבאה:

תמ"ג = צריכה פרטית + ממשלה + השקעות + ייצוא נטו

צריכה פרטית: נחשבת לצריכה המבוצעת על ידי תושבי המדינה על מוצרים ושירותים סופיים. המדידה כאן היא רק לתוצרים סופיים, ולא לתוצרי ביניים או קנייה ומכירה של נכסים. כך, לדוגמה, כאשר חקלאי מוכר חיטה לאופה המכין ממנה קמח, העסקה אינה מחושבת בתמ"ג. באותו מטבע, אם אדם רוכש פסל של אוגוסט רודן במכירה פומבית, הרכישה לא תחשב בתמ"ג, כיוון שפעולה כזו ניתן לבצע פעמים רבות, אך שכרו של מבצע המכירה הפומבית דווקא כן ייחשב, משום שזהו שירות "סופי".

השקעות מוגדרות כהשקעות עסקיות בתשתית או הוצאה אחרת שכוונתה להפיק החזר עתידי באמצעות פעילות עסקית כמו הכשרה, מחקר ופיתוח, שיווק, גיוס עובדים, וכדומה. פעולות של השקעה במוצרים פיננסיים (לדוגמה, קניית אגרות חוב, מניות או מטבע חוץ) אינן נכללות כיוון שהשקעות כאלו נחשבות ל"חסכון". הטעם להבחנה הוא הטיעון שקניית מוצר כמו אגרת חוב או מנייה מהווה רק שינוי נומינלי בבעלות, ואינו מופנה לייצור או לפעולה יצרנית, ולכן תשלום העברה כזה אינו יכול להיות מחושב בתמ"ג.

ממשלה: כולל את סך כל ההוצאה הממשלתית. היחס בין שיעור ההוצאה הממשלתית לתמ"ג כולו נחשב בעיני כלכלנים רבים חשוב כדי להבין תופעות של דחיקה החוצה של השקעות ופעילות לא ממשלתית, אם היחס משתנה משמעותית לטובת הוצאות ממשלתיות.

יצוא נטו: כולל את היצוא הגולמי פחות הייבוא הגולמי. היצוא מוסף למכלול משום שהוא חלק מהתוצר במדינה. הייבוא מופחת משום שמוצרים מיובאים ייכללו תחת הסעיפים הקודמים ולכן יש להפחיתם כדי למנוע חישוב היצע חיצוני כמקומי. חשוב בהקשר זה לשים לב כי כאשר יצרן רוכש דלק לצורך ייצור, הרכישה לא תחשב בתמ"ג, משום שאין זה מוצר סופי לצריכה פרטית. לעומת זאת, כאשר יצרן מייצא דלק, הייצוא נחשב בחישוב התמ"ג.

השוואות חיצוניות

לצורך השוואות בין מדינות נקוטות מספר שיטות השוואה המנסות לנטרל השפעות נומינליות (כלומר- השוואות הנובעות מערכו השונה של הכסף במדינות השונות.):

השוואה על בסיס שער חליפין: מאפשרת השוואה בין מדינות בהן התמ"ג נמדד במטבעות שונים. בהשוואה כזו התמ"ג מחושב לפי שיעורי החליפין המקובלים בשוקי המטבעות הבינלאומיים. כך, לדוגמה, שער השקל הישראלי יוכפל או יחולק בשיעור מסוים כדי לקבל את ערך התמ"ג במטבע מקובל. מדידה זו מהווה מצביע מהימן יותר לכוח הרכישה הבינלאומי של מדינה וכוחה הכלכלי היחסי. למשל, אם התמ"ג הישראלי לנפש הוא 90,000 שקלים, כדי להשוותו לתמ"ג האמריקאי נראה מה שוויו בדולרים ונחלק בשער החליפין, אם שער החליפין הוא 4.5 שקלים לדולר, ערכו של התמ"ג בדולרים יהיה 20,000.

כוח רכישה בשער חליפין: בהשוואה כזו התמ"ג מחושב על פי השוואת כוח רכישה (PPP) של כל מטבע ביחס לתקן מסוים (לרוב הדולר האמריקני). מדידה זו מהווה מצביע מהימן יותר לכוח הרכישה של תושבי מדינה מסוימת ומפצה על חולשה אפשרית של המטבע בשווקים הבינלאומיים. לדוגמה: אם התמ"ג בהודו שווה לתמ"ג הישראלי, ההודים עדיין יוכלו לקנות יותר מוצרים באותה כמות כסף כי המחירים שם זולים יותר. לכן השוואה ישירה של דולר בישראל לדולר בהודו יכולה להיות פגומה, וצריך לתקנה על פי שיטת השוואה זו.

רשימה של תמ"ג של מדינות שונות ב-2003 על פי שתי שיטות הדירוג מופיעה כאן.

ההבדלים שיוצרים הדירוגים לפי השיטות השונות ניכרים למדי. לדוגמה, בנתונים לשנת 2000 עשר המדינות הראשונות לפי מדידת שער חליפין לנפש הן לוקסמבורג, נורבגיה, ארצות הברית, שווייץ, דנמרק, יפן, אירלנד, ליכטנשטיין, איסלנד ומונקו. ברשימה לפי כוח רכישה נעדרות יפן, ליכטנשטיין, ואיסלנד, ובמקומן מופיעות סן מרינו, קנדה, ובלגיה.

 

 

 

בעיות במדידות תמ"ג

בעיות דיוק במדידה

כמה וכמה כלכלנים הצביעו על חולשות בולטות במדידות התמ"ג. אחת הבולטות בהן היא התעלמות מפעילות שוק שחור, שבמדינות מסוימות עשויה להוות חלק בולט מהתמ"ג. בישראל, לדוגמה, מוערכת הפעילות בשוק השחור בכמה אחוזים מכלל מחזור העסקאות בשוק. מאחר והתמ"ג מודד רק אספקת שירותים ומוצרים סופיים, סביר להניח כי משקל העסקאות "בלי חשבונית" שאינן מובאות בחשבון בתמ"ג גדול אף יותר.

בעיה משמעותית אחרת היא שמדידתו היא כמותית ולא איכותית. לדוגמה, אם אדם שכר קבלן שיפוצים אחד כדי לבצע תיקונים, לא היה שבע רצון מהם והזמין קבלן שיפוצים שני כדי להחזיר את המצב לקדמותו, שתי הפעולות תרשמנה בתמ"ג, למרות שבפועל ה"תוצר" היה אפס. כך יהיה, לדוגמה, גם בעקבות פעולות ייצור המחוללות נזק סביבתי ותיקון הנזק הזה: הייצור והתיקון יירשמו שניהם בתמ"ג.

בעיה אחרת היא של צמיחה מדומה בתמ"ג. לדוגמה, עליית מחירי הנפט עשויה להביא לצמיחה מרשימה בהכנסותיה של מדינה, כאשר למעשה לא היה שינוי כלל בתוצר במדינה.

בעיות עקרוניות

בעיה עמוקה ויסודית הרבה יותר קשורה לעובדה שהתמ"ג, מדד התוצר המקומי הגולמי, אינו מודד למעשה תוצר אלא את ההוצאה המצרפית. למעשה, שני המדדים זהים, בהבדל שבהוצאה המצרפית מוצאים מכלל חשבון מוצרים שיוצרו אך לא נצרכו (לדוגמה, סחורה במחסנים).

ההתייחסות להוצאה המצרפית הצרכנית כמשתנה הרלוונטי היחידי מעוגנת בתפישות הקיינסיאניות והנאו-קיינסיאניות, הרואות בהוצאה הצרכנית המצרפית חזות הכל. היא מוציאה מכלל חשבון לחלוטין את כל מוצרי הביניים (או "מוצרי הון"), שהם המוצרים המשמשים לייצור מוצרים סופיים. במלים אחרות, התמ"ג אינו כולל את התוצר המופק במדינה בתקופה מסוימת אלא רק את התוצר הנצרך על ידי צרכנים פרטיים וממשלה.

הרעיון שביסוד חישוב זה הוא תאוריית "הזרימה המחזורית של פעילות מקרו-כלכלית" (CFMA) ומודל "המכפיל" הקיינסיאני הגורסים שערך כל הפעולות הכלכליות מתנקז ומבוטא בערך המוצר הסופי, וספירת התוצרים שבדרך תהווה "ספירה כפולה". כך, לדוגמה, כאשר אדם קונה כיכר לחם, סכום הרכישה אמור לבטא את כל העמל, הרכישות, והמכירות שבוצעו בדרך לזריעת החיטה, קצירתה, דישתה, הובלתה, טחינתה לקמח, הפיכתו לבצק אצל האופה, הובלתו ומכירתו לבעל החנות.

הבעיה הגלויה לעין כאן היא שההשקעות ומוצרי ההון (מוצרי הביניים) אינם מבוטאים במחיר הלחם—קמח, סוכר, חיטה או שמרים הם מוצרים נפרדים—ולכן התמ"ג אינו מודד למעשה את מה שהוא מתיימר למדוד. מדידה אמיתית של התוצר הייתה חייבת לכלול תמונת מצב של כלל התוצר המיוצר, לא רק של זה החשוב לצורך התאוריה הקיינסיאנית.

בעיה קשה אחרת של מדידת התמ"ג היום היא תפישה קיינסיאנית אחרת, המבחינה בין השקעה בפעילות יצרנית לבין "חסכון" המוגדר כפעילות שלילית (מוצא מכלל מכלול התמ"ג). להפרדה זו אין יסוד במציאות, שכן חסכון הוא פעולת צריכה והשקעה מובהקת: הצרכן קונה מוצר (כסף, אגרת חוב, מנייה), כדי להמירו בשלב מאוחר יותר במוצר אחר (לדוגמה, חסכון לצורך רכישת דירה או מכונית). בזמן שהכסף שלו גדל בבנק, אנשים אחרים משתמשים בו באמצעות הבנק כדי לממן פעולות צרכניות ויצרנים משתמשים בו כדי לממן פעילות השקעה.

בעיות מוסריות בשימוש בתמ"ג

הצבת התמ"ג הגבוה, על ידי כלכלנים רבים, כמטרה אליה יש לשאוף מציבה מספר בעיות ערכיות באופן התנהלותה הכלכלית של המדינה.

ראשית- צריכה גבוהה אינה מעידה בהכרח על אושר רב יותר. לדוגמה: במדינה שנפגעה באסון גדול ובזבזה כסף רב על השיקום- התמ"ג יגדל, אך יתכן שאושרם של התושבים דווקא לא יגדל.

שנית- ישנם דברים, החשובים לאושרו של האדם, שניתנים חינם או שלא ניתן לקנות בכסף. לדוגמה: חוף ים הפתוח לקהל הרחב ללא תשלום לא יכנס כמרכיב בתמ"ג, ולעומת זאת, אם תבנה גדר סביב החוף ויגבו דמי כניסה- יכנסו התשלום עבור הבניה ודמי הכניסה לתוך חישוב התמ"ג. לא ברור שבמקרה זה צריכה המדינה לשאוף לעליה בתמ"ג.

בנוסף לכך, פעילות כלכלית המעלה את התמ"ג עלולה לגרום לנזק סביבתי כבד, שאינו נכנס לתחשיב התמ"ג כהפסד מכיוון שאף אחד לא משלם עליו כסף, והתמ"ג מודד רק את כמות הכסף שהחליף ידיים.

כלכלה חופשית

כלכלת חופשית הנה שיטה כלכלית-חברתית שנפוצה בחברות רבות ובתקופות רבות במהלך ההיסטוריה, המתבססת על קומודיפיקציה (מיסחור): הפיכת תוצרי פעילות אנושית (כדוגמת רהיט המיוצר על ידי נגר, הצגה שהיא תוצר פעילותם של האמנים וכו') לסחורות. לסחורה שתי משמעויות:

סחורה ניתנת לכימות: ניתן לקבוע את ערכה כשקול לסכום כסף שהוא מחירה. בזכות עיקרון הכימות, ועיקרון התועלת (לעיל), החברה הקפיטליסטית נעשית ייחודית באופייה החישובי-רציונלי מבחינה כלכלית.

כל סחורה היא קניינו של בעל הסחורה, היכול לעשות בה כרצונה במסגרת חוקי החברה. בעל הסחורה יכול לעצב את הסחורה לפי רצונו, לעשות בה כל שימוש בו ירצה (כולל שימוש הפוגם בה), ולהעביר אותה לכל פרט אחר בחברה.

קומודיפיקציה עשוייה להקיים בתחומים רבים של החיים האנושיים, בהתאם למבנה החברה.

הסחורות הפשוטות והמקובלות ביותר הינן אובייקטים חומריים (מכשירי חשמל, מזון, מבנים וכו'), אך ניתן לדבר גם על קומודיפיקציה של שירותים חומריים (תספורת, עיסוי וכו'), ושל אומנות (תיאטרון, ציור וכו'). בנוסף קיימת קומודיפיקציה של משאבי הטבע (יצורים חיים, מים, מרחב ובייחוד קרקע), וכן קומודיפיקציה של יחסי אנוש מסוגים שונים (כדוגמת חינוך, רפואה, ואף אהבה בין בני זוג). סוג אחר של קומודיפיקציה הוא בתחום המידע והיכולות האנושיות (מוסדות אקדמאיים, הכשרה מקצועית, ספרות מקצועית ועוד).

יש להבדיל בין סחורה המשמשת את האדם באופן ישיר (בית, מזון למשל) לבין סחורה המסייעת בידי האדם להגדלת רווחיו (מפעל, תואר אקדמאי, קרקע חקלאית וכו').

עיקרון חשוב של מבנה הכלכלה החופשית הוא באפשרות לסחור בסחורות: להחליפן תמורת המחיר שנקבע עבורן. אפשרות זו יוצרת מבנה של שוק חופשי יחסית מהגבלות לא-כלכליות, בה מעבר מתמיד של סחורות וכסף בין גורמי החברה.

שוק חופשי מקיים את הכללים הבאים:

  •             מספר רב של יצרנים וצרכנים, שכל אחד מהם "קטן מספיק" מבחינת הכמות שהם מוכרים/קונים בשוק, כך שלאף אחד מהם, כפרט בודד, אין השפעה על מחיר המוצר בשוק.
  •             אין התערבות ממשלתית.
  •             אין התארגנויות של יצרנים ו/או צרכנים.
  •             מידע מלא-כל יצרן וצרכן יודע את מחיר המוצר בשוק.

ההבחנה בין גורמי החברה השונים מבוססת על מספר חלוקות חברתיות. חלוקות אלו מוחלטות, אך פרט או ארגון מסוים יכול לחלק את פעילותו כך שיכיל גורמים שונים בכל חלוקה.

חלוקה בין יצרנים (המייצרים סחורה שלא על מנת לעשות בה שימוש עצמי, אלא על מנת למכור אותה תמורת מחירה), צרכנים (הקונים בעזרת ממונם את הסחורות על מנת להשתמש בהן) וסוחרים (הקונים סחורות מהיצרנים ומוכרים אותן לצרכנים, על מנת לזכות ברווח, שהוא ההפרש בין המחירים)

 

חלוקה בין שכירים, עבורם מקיימת קומודיפיקציה של עבודתם (השכיר מוכר את זמנו תמורת מחירו הנקבע בשוק), לבין מעסיקים, הקונים את זמן עבודתם של השכירים על מנת להגדיל רווחיהם. הכלכלה החופשית מחולקת למעמדות שונים, שמגדירם הראשוני הוא הכלכלי. הפרטים בכלכלת השוק מדורגים ע"פ אומדן של שווי הסחורה שבידיהם, ויכולתם לזכות ברווח.  הכלכלה החופשית יוצרת כוחות חברתיים נוספים, המכונים היצע וביקוש.

הביקוש הינו הצורך של קהל הצרכנים בסחורה מסוג מסוים, והיכולת הכלכלית העומדת לרשותו על מנת לקנות סחורות אלו.

היצע הינו היכולת של היצרנים לספק סחורה מסוג מסוים, והגמול הכספי לו הם זקוקים על מנת להגדיל את רווחיהם.

ההיצע והביקוש הם הכוחות העיקריים הקובעים את מחיר הסחורות, ומשפיעים באופן ישיר על עיצוב החברה בפאן המבני שלה. כוחות אלו מבוססים על שאיפתו של כל פרט לשפר את צריכתו, על ידי צריכת מוצרים מסוימים ועל ידי הגדלת רווחיו.

הכלכלה החופשית המודרנית מכילה מאפיינים ייחודיים ההופכים אותה לקפיטליזם, או כלכלת שוק.

 

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: